רבותי, ההיסטוריה חוזרת

הרב שמואל רסקין - שליח חב"ד ורב הקהילה הישראלית בבודפשט, מפרסם בכל יום חמישי ״פוסט שבועי". הנה הפוסט לפרשת ''במדבר'' - חג השבועות

הרב שמואל רסקין , ד' בסיון תשע"ח

הרב שמואל רסקין
הרב שמואל רסקין
צילום: חב"ד קרן אור

מספרת אירה מוסקיוב: גדלתי ברוסיה הקומוניסטית כבת יחידה לאמי האלמנה, שהרעיפה עלי המון חום ואהבה, ופינקה אותי למרות היכולת הכלכלית הנמוכה שהייתה לה. גדלתי באווירה של סיסמאות שונות בדבר שוויון לעם ואהבתו הבלתי תלויה של לנין...  נהייתי קומוניסטית מושבעת ומקובלת מאוד בחברה.

כשהגעתי לגיל שבו היה עליי להירשם לתנועת הנוער - ה"קומסומול", ונדרשתי להביא תעודת לידה ואישור מההורים. אמי דחתה מיום ליום את מתן תעודת הלידה, ואני שהייתי מפונקת ובדרך כלל גם קיבלתי כל מה שרציתי, כעסתי ורגזתי על ההזנחה שלה, על שאינה ממהרת לחפש את התעודה שאבדה לדבריה, ועל הזלזול שלה בי.

הגיע היום האחרון בו אפשר להירשם לקומסומול. אמא הבטיחה שלא תלך לישון בלילה עד שתמצא את תעודת הלידה שלי, ומחר אמצא אותה על השולחן. כשקמתי בבוקר לא נמצאה כל תעודה על השולחן, ולעומת זאת היה שם פתק בכתב ידה של אמי, שהיה עליה לנסוע דחוף למספר ימים אל מחוץ לעיר ושלא אדאג לה. הכעס שלי התערבב בדאגה. לא הבנתי מה קורה, אך משהו בי הרגיש שיש דברים רציניים בגו. אכן, התחושה הייתה מוצדקת.

כשחזרה אמי לאחר שלושה ימים, הכינה לנו כוסות תה במטבח הקטן, וסיפרה לי בעדינות כששפתיה רוטטות ודמעות זולגות על לחייה המקומטות, כי אני באמת לא שלה... אני מאומצת! נולדתי למשפחה יהודייה עדינה ומקסימה, וכאשר היטלר נכנס לרוסיה, חיו היהודים בפחד נוראי ממה שעלול לקרות להם. אמי האמיתית העבירה אותי למטפלת הגויה (אמי) שסייעה לה וביקשה שתשמור עלי 'רק' עד לאחר המלחמה, ואז היא תגיע ותיקח אותי ממנה. כך גדלתי ללא ידיעה שאמי איננה אמי ואני, למעשה... יהודיה.

יהודיה? אני? יש רק שתי ילדות יהודיות בכיתה שלי ואני ממש לא אוהבת אותן. הכול צוחקים מהן ומכנים אותן בשמות גנאי. לא. זה פשוט לא יכול להיות שגם אני יהודיה! בכיתי, רקעתי ברגליי, הכחשתי, אך שום דבר לא עזר לי. תעודת הלידה ה'אבודה' נמצאה ובה גיליתי את שמי החדש-ישן ושם גם ראו עיניי את הלאום – אני אכן יהודיה.

עברו מספר שנים. אמי החלה לדבר על לבי שהיא הולכת ומזדקנת וקרובי משפחה אין לה. מה יהא עלי כשהיא תמות? מי ידאג לי? היא ניסתה לשכנע אותי ליצור קשר עם ארץ היהודים ולהתחיל לברר אם מישהו מבני המשפחה ניצל מן המלחמה. בתחילה סירבתי בכל התוקף, אמרתי לאמי שהיא האם היחידה שלי, והוספתי שאם אמי האמיתית אינה מחפשת אותי – אז גם אני לא מעוניינת לא בה ולא במשפחתה. לאחר חודשים רבים של דיבורים והפצרות, ישבתי וכתבתי מכתב לארגון הצלב האדום ובו כללתי את הפרטים במועטים הידועים לי על עצמי.

יום אחד, חודשים ספורים לאחר משלוח המכתב, הגיעה התגובה מהצלב האדום. לבי הלם בחוזקה כשקרעתי את המעטפה. במכתב רשמי נכתב לי שסבתי מצד אבי חיה בארץ ישראל וכי לעונג הוא להם לצרף את מכתבה של סבתי אליי. מכתב מרגש ונוגע ללב כתבה לי סבתי. היא ציינה שהיא כבר מבוגרת מאוד ומשתוקקת להתראות עמי. היא מציעה לשלוח לי כרטיס כדי שאוכל לבוא לארץ במסגרת איחוד קרובים. היא הבטיחה להתמסר לכל צרכיי בעת הביקור, ובלבד שתזכה לראותני. האמת? חששתי מאוד. ברדיו הרוסי חזרה הפרופגנדה (התעמולה) והבהירה שארץ ישראל היא ארץ שוממה, שאפילו אין בה די מים לכולם ושאנשי הארץ חיים בתנאים פרימיטיביים.

קצת התלבטות, קצת לחץ מצד אמי המאמצת, ויום אחד מצאתי את עצמי בדרך לארצם השל היהודים (עדיין לא הרגשתי את עצמי שייכת, ועוד לא קראתי לעצמי יהודיה, אפילו בתת-מודע). מה אומר ומה אדבר? הייתי המומה לנוכח השפע שמצאתי בארץ,  סבתא קיבלה מעט שילומים מגרמניה ואחוז גדול מן הכסף רצתה להוציא עליי, שאהנה בארץ ואשאף להמשיך לגור פה. כתבתי מכתבים ארוכים ומפורטים לאמי בברית המועצות. סיפרתי לה על הטיולים, על השמש, על האנשים האדיבים - היא התלהבה ועודדה אותי להאריך את הכרטיס.

הביקור הקצר שלי התארך ובסיומו נרשמתי ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים, בתחילת שנת הלימודים פגשתי באוניברסיטה את בעלי, משה. מיד מצאנו חן זה בעיני זה, אך משה הבהיר לי כבר בתחילה: "אירה", הוא אמר לי, "את רואה את הכיפה שאני חובש? דרך היהדות היא דרך חיים עבורי ואני רוצה להקים אתך בית שבו שומרים תורה ומצוות".

היה לי חסר של עשרים שנה, אך לא היססתי בכלל, התחלתי ללמוד יהדות. דברים בסיסיים שידועים לילדים, לא היו מוכרים לי בכלל. אך הייתי נחרצת. כשהתחתנתי, ידעתי שעדיין לא הודבק הפער ועל כן גם אחרי החתונה הרביתי ללמוד ולהשתתף בדיונים ובשיעורים. 
זה היה מדהים שכאשר נודע לאמי המאמצת על השינוי המהותי שעשיתי בחיי, היא נזכרה בבית של הוריי, שגם שם הייתה אמי מדליקה נרות שבת וגם שם היו חוקים יהודיים, דומים לאלו שעליהם סיפרתי לה...

כשילדיי ונכדיי מגיעים לביתי, אני מקווה שהוריי הביולוגיים יכולים לראות אותם מלמעלה והם גאים בדרך שבה גידלתי אותם ובה הם ממשיכים.

באלפי שנים האחרונות, מדינות כבשו זו את זו עשרות פעמים. ממלכות אדירות קמו ונעלמו. העמים התערבבו אלה באלה, עד שאין היום שום עם שהצליח לשמור על ייחודו ועל זהותו במשך ההיסטוריה. חוץ מהעם היהודי. העם הקטן הזה סבל יותר מכל עם אחר על פני האדמה. הוא נדד בכל קצווי תבל ועבר רדיפות ועינויים. הוא התפזר בכל חמש היבשות של כדור הארץ, אבל הוא לא התבולל בין העמים והצליח לשמור על ייחודו. גם אחרי אלפי שנים נשארנו יהודים.

כל זה קרה בזכות ספר יקר שקיבלנו בשעה שנעשינו לעם, אי שם במדבר. ספר שעליו שמרנו במסירות-נפש במשך כל הדורות. זהו ספר-התורה. התורה שמרה עלינו שלא נאבד בין העמים האחרים. היא איחדה אותנו לאורך שנות הגלות. יהודים ברוסיה ובתימן, בצרפת ובאמריקה, באוסטרליה ובתוניס למדו אותה תורה, קיימו אותן מצוות, שמרו אותם חגים והתפללו באותה שפה.

התורה ניתנה לנו במעמד הר סיני בחג השבועות. לכן אנחנו חוגגים את החג הזה ושמחים בו, ובכל שנה אנו מקבלים עלינו מחדש את התורה, שהיא המתנה היקרה ביותר שנתן לנו הקדוש-ברוך-הוא. ביום ראשון הקרוב, בו יחול חג השבועות, נלך כולנו, אנשים נשים וטף לבית הכנסת לשמוע את קריאת עשרת הדברות מתוך ספר התורה. חכמינו אמרו, ששמיעת עשרת הדיברות בחג השבועות נחשבת לנו כאילו אנו עומדים לפני הר סיני ושומעים את עשרת הדברות מפי הקדוש ברוך הוא.  


שבת שלום וחג שמח
קבלת התורה בשמחה ופנימיות
הרב שמואל רסקין
בית חב״ד קרן אור בודפשט