הקרי – טראמפ, הכתיב – נתניהו

עו"ד אליקים העצני , ז' בסיון תשע"ח

צילום: Flash 90

עוד לא הספקנו להתאושש משפע הנחת ששאבנו בחודש מאי הטוב הזה – ויהודים כידוע טובים בלספוג ולהכיל צרות, אך מתקשים להתמודד עם הצלחות וניצחונות - וכבר מופיע בקצה האופק ענן שחור של "יוזמת שלום" אמריקנית חדשה.

מתי? "אחרי רמדן", וכבר "מתדרכים את בעלי הברית באזור". התדרוך הזה מעלה מחדש שאלה שאינני חדל מלשאול כאן שוב ושוב: ונתניהו איננו יודע? הוא איננו "בעל ברית"? ואם הוא יודע, האם שר הביטחון יודע? והקבינט? היעלה על הדעת, שבנט ושקד יודעים ואינם מגיבים על האתגר שעושי דברו של טראמפ, קושנר, גרינבלט ופרידמן, מעמידים בפנינו?

בתוך האויפוריה – המוצדקת – של ימי העברת השגרירות דילגנו על הרמזים החבויים בין קפלי דבריהם, כעת הגיע הזמן לשים אליהם לב ו... להיזהר.



טוען....

קושנר, האיש הכי מקורב אל הנשיא, בנאומו בשגרירות החדשה, אמר על תכנית השלום של טראמפ: "זו לא תהיה דרך קלה והיא תהיה מלווה ברגעים קשים והחלטות קשות". אלה אינם דברים של מה בכך, ואם אכן דברים קשים מכילה היוזמה הנשיאותית, כיצד מכינה ישראל את עצמה לקדם אותה? או שמא 'ישראל' זה איש אחד, ראש הממשלה, שהוא לבדו היודע והמחליט? עם ישראל זכאי לקבל את המידע החיוני הזה עכשיו, ניתוח כזה אין עושים בהרדמה, מדינתנו אינה שלטון-יחיד.

עוד יותר מפורטים היו דבריו של השגריר, דוד פרידמן, בראיון לרשת NRP האמריקנית: "אנחנו נתמוך בשמחה בפתרון שתי המדינות, אבל רק אם יהיה מקובל על שני הצדדים. לא באנו ולא נבוא לכפות כאן דבר. גם בישראל יסכימו להקמת מדינה פלסטינית, אבל לא כזו שתאיים עליהם, על ירדן ומצרים."

שני חלקים לאמירה הזאת של השגריר, אשר כפי שהולך ומתברר הינו דמות חשובה בין המוציאים והמביאים בענייני האזור. מצד אחד הוא מבטיח לנו "לא באנו לכפות" ויש לנו כל הסיבות לתת אמון להבטחה הזאת, מפני שהידידות שהאדמיניסטרציה הזו, מן הנשיא ומטה, מגלה כלפינו, נראית אמתית – לא פחות ממה שהזרות והניכור שהקרין ממשל אובמה, להבדיל, היו אמתיים. מן הצד השני ניכרת בדברי פרידמן העדפה ברורה לרעיון של המדינה הפלסטינית – בשני תנאים:

- שישראל תסכים לכך;

- שהמדינה הזאת לא תהווה איום.

ההתנסחות הזאת מאששת השערה שהעליתי כמה פעמים בשיחות קודמות: הידיים ידי טראמפ, והקול קול נתניהו! כי מאחורי דבריו של השגריר האמריקני מציצה תכניתו הישנה של נתניהו: "מדינה מינוס", כלומר: מינוס שכונות יהודיות במזרח ירושלים ( 4 שכונות ערביות תהיינה בירת 'פלסטין'), מינוס "הגושים" (אומרים שנתניהו דורש 10% משטח יו'ש והאמריקנים מדברים על 5%), מינוס בסיסי צה'ל בבקעת הירדן, מינוס פיקוח ישראלי ביטחוני על שטחי המדינה הפלסטינית.

ועתה, ממה נפשכם, בין אם השערתי נכונה – ותכנית טראמפ היא לאמתו של דבר תכנית נתניהו - ובין אם לאו, הציבור חייב לדעת מה מבשלים מאחורי גבו, לדעת כדי שיוכל לנקוט עמדה עוד לפני פרסום התכנית. והיה, למשל, ובממשלה הזאת, ואולי אפילו גם בליכוד לבדו, אין רוב לתכנית הזאת, חיוני הדבר שממשל טראמפ יידע על כך מראש. שהרי אם אכן אין בכוונתו לכפות את התכנית עלינו, מה טעם לתת לחילוקי דעות בין ידידים פרסום צורם ללא צורך? אולם – איך יידע ממשל טראמפ אם הרוב מסכים או לא מסכים, כל עוד אין יודע מה יש בתכנית? איך תוכל דעת הקהל, ובעיקר דעת הרוב, לבוא לידי ביטוי?

יהיו מי שיאמרו – מוטב שאנחנו נשתוק ונשאיר לערבים להיות 'הרעים', אומרי ה'לאו'. טקטיקה כזאת אולי היה לה מקום מול ממשל אמריקני עוין, אבל בצלו של ממשל ידידותי, אשר בכנות מתכוון לפעול רק עפ'י רצון שני הצדדים, מה טעם לשתיקה הזאת?

היבט נוסף היא הסוגיה המרכזית, זו שתכריע בסופו של דבר: הבנייה ההתנחלותית היהודית בירושלים וביו'ש, אשר כל עוד חזון-העוועים של ה'מדינה מינוס' לא מת ונקבר - נדונה, ותידון גם בעתיד, להקפאה חלקית, עם תוצאות קשות ומסוכנות.

גם לעצם העניין הרעיון של "מדינה מינוס" לא יחזיק מים: ברגע שהערבים יקבלו סטטוס של ריבונית – הם ינערו מעצמם, מכוח הסמכות האינהרנטית של הריבונות, את כל ההגבלות המלאכותיות שיושתו עליהם, וכל העולם יתמוך בהם. או אז – גם הלכה לנו ליבת מולדתנו וגם נסבול מהגיהינום של שכן רע חדש, ועיין ערך שלום-הבלהות ששרר בגבול הירדני הישן לפני 1967, אשר עבר בלב ירושלים ובלב יהודה ושומרון.

ולמתחכמים, ש'סומכים על הערבים' שהם יטרפדו לנו את התכנית, ייאמר: מניין לכם, שלא יימצא סאדאת פלסטיני, ובמיוחד אחרי לכתו של מחמוד עבאס, בזמן הנראה לעין? ואיזה עם נורמלי מצהיר על נכונות למסור את מולדתו, ולו לצרכים טקטיים? האם – אחרי 70 שנות ריבונות אנחנו עדיין משולים לדמות שאגאלית המרחפת באוויר?

ואשר לשוטים התמימים המשליכים את יהבם על ה"ידידים" החדשים שלנו - סעודיה, מצרים, ירדן וכאלה, ייצאו ויראו, איך הללו מובילים את המתקפה האו'מית עלינו, וכיצד בכל יוזמותיהם ו-וועידותיהם הם דבקים בעניין הפלסטיני ומגנים את ישראל אפילו שלא מרצון, כי זו הדינמיקה הפנים-ערבית וזה רצון עמיהם, וכך יהיה גם לאחר שנתפרק מכל נכסינו!

ומילת סיום על נתניהו. האיש נמצא עכשיו בשיא הפופולריות שלו, ובצדק, מפני שהישגיו הדיפלומטיים, בין היתר מול איראן, הם אכן בלתי רגילים. אולם לשלמות ארצנו נשקפת מכאן סכנה גדולה, פן ושמא ינסה ראש ממשלתנו לנצל את יוקרתו החדשה כדי ללכת בדרכו של האפלה של שרון בערוב ימיו.

כל זה טעון בירור גלוי, אוורור ציבורי פומבי, כבר עכשיו, וכפי שאומרת הידיעה: "עד תום הרמדן"...