להתעורר מצבע אדום

דודי וכטל , י"ז בסיון תשע"ח

דוד וכטל
דוד וכטל
עצמי

בבית המדרש לומדים תורה, מפרשים את דבריה ודורשים את פסוקיה. בית המדרש הוא גם המקום בו ראוי שתלמד המציאות היומיומית, תקבל פירוש ותידרש.

לצערנו, בכלי התקשורת אנו זוכים למעט מאוד פירושים בית מדרשיים על המציאות ואת מקומם תופסים פירושיהם של אנשי החול בעלי תפיסות מטריאליסטיות ופרגמטיות.  

להלן כמה הרהורים בצִלו של הצבע האדום, את רובם שמעתי בעבר מפיו של תלמיד חכם ממנו זכיתי ללמוד תורה:

1) כשעם ישראל נכנס לארץ אחרי נדודיו הארוכים במדבר, חיפושיו לא היו אחר שקט ושלווה, גם לא אחר איכות חיים ומנוחה. חיינו במדבר היו נוחים ורגועים, לרשותנו היו מן ובאר ואף סבבונו עננים. לארץ ישראל נכנסו לא כמבקשי מקלט נרדפים. מלחמותינו בעמים היושבים בה לא היו כיוון שהם מנעו מאתנו את השקט ולא כיוון שהם הפריעו את מנוחתנו. להפך, אנו אלו שנחתנו עליהם בהפתעה והפרענו את חייהם.

יותר מכך, הגעתנו לארץ ישראל כלל לא כללה תכנית ארוכת טווח לפירוק הכנעני מנשקו או פירוזה של הארץ כולה מחניתות שבעת העמים. את שלטון הרשע של החיתי והפלישתי לא תכננו להחליף בשלטון חילוני ופרגמטי, כזה שיהיה לנו נוח יותר לדבר אתו.

"הללוי-ה הללו עבדי ה'". איננו עבדים לשקט, לרגיעות ולהפסקות האש. אנו עובדי ה' ואשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו בכך. את ארץ ישראל עלינו לכבוש מיד העמים האחרים לא בגלל אילוצים או שיקולים של כדאיות, את ארץ ישראל ה' ציווה אותנו לכבוש.

בתוך כל המלל ושטף הדיבורים על 'הפסקות אש', 'רגיעות', 'החזרת השקט לתושבי הדרום', כמעט ואין איש שם על לב את מצוות כיבוש הארץ והיא הולכת ונשכחת, מוטלת לה כמת שאין מי שיתעסק בקבורתו. גם העיר עזה נמצאת בשטחה של ארץ חמדת אבות, ובין אם יורים עלינו משם ובין אם לא, המצב בו אנו כבר לא חיים בה, הוא מצב שצריך לשים לו סוף.

2) תאמרו, 'טוב מה אתה רוצה, זה בכלל לא שייך כרגע, זו לא אופציה ריאלית וזה בכלל נושא לאחרית הימים'. אולי. אבל אם בתי המדרש, אם הציבור הדתי לאומי, זה שאמור להיות ה'תלמיד חכם' בנושאים של כלל ישראל, לא מדבר על כך, אז מי כן ידבר? אולי שתיקתנו מלדבר על החיוב הגמור לכבוש כל חלק וחלק מארצנו הקדושה, הופכת אותנו למשתפי פעולה עם הדחקתה של המצווה הזו לשולי התודעה והרחקתה עוד יותר מסיכויים של התממשות.

כל תלמיד וכל חייל שיצא מבית מדרשנו צריך לזכור ולהזכיר לסביבתו, שאפילו אם כל הערבים סביבנו יהפכו את עורם וינהגו כשוודים מתורבתים, אפילו אם הם כולם את חניתותיהם לעטי פרקר יְשַנו, יחתמו ויכבדו הסכמים, עדיין ישנה לה מצוות הירושה ואנחנו לא נסכים לוותר אף מילימטר מארצנו הקדושה.

3) כששוכחים שאנו עבדי ה' ומנסים למתוח ולקבוע את גבולות הארץ לפי מחשבות אדם ותחבולותיו, כשחושבים שעל ידי גדר או חומה נוכל לסמן עד היכן נוח ומשתלם לנו שתגיע ארץ חמדה והיכן כבר פחות קיימת קדושה, נתקלים בסירוב עיקש של המציאות. כמו שאנו לא קובעים מהם הלכות כשרות ומהי השבת, כך גם לא ברשותנו להחליט עד היכן מגיעה ארץ ישראל ומה גבולה. את גבולות הארץ קובע ריבונו של עולם. אחד הלקחים הבולטים מהמלחמה הבלתי פוסקת באותו אזור הוא, שגבולות שבני אדם יצרו בדמיונם הינם מופרכים ולא עמידים.

את גבולותיה של ארץ ישראל ניתן לסמן רק כשספר התורה בידינו. ארץ ישראל קוראת לנו לשוב אליה ושליחים רבים למקום. מהאוויר, מהים ואפילו מתחת לאדמה, מתברר שלגבול שאנו מותחים אין שום משמעות. עוד רבה היא מלאכת הכיבוש והמתחיל במצווה אומרים לו גמור. חלקים רבים מארצנו עוד לא בידינו. בצפון נחלת אשר נגעלת ומוטרדת על ידי לבנון וחיזבאללה; במזרח, נחלת בני גד וראובן קוראת לעזרה; בדרום נחלת בני שמעון עוד יושבת מבלי בניה עזובה ושוממה. בטח ובטח שחובה עלינו לחזור בתשובה ולחזור לאותה נחלה שנעקרה וגורשה מבניה בשקר ומרמה.

4) המלחמות עלו כיתה. במשך עשרות שנים לחמו בנו מדינות 'מסודרות' ודרשו מאתנו וויתורים טריטוריאליים. המלחמות היום שונות. זו כבר לא מצרים המעשית, גם לא סוריה החילונית ואפילו לו אש"ף המתון. בניגוד לעבר הרקע היחידי של המלחמות החדשות הוא דתי. חלקים גדולים מהחברה הישראלית מבוהלים מהאפשרות הזו ועסוקים בלומר לעצמם ולמי שרק מוכן לשמוע שזה לא נכון ואין לנו שום דבר כנגד האיסלם, או בכלל כנגד בני דתות אחרות. הרבה דרכים למקום לעורר אותנו להבין מה הנושא. כנגד אויבינו המפנים אלינו אצבע מאשימה וטוענים שבכוונתנו להרוס את המסגדים ולבנות את בית המקדש, אנו מיתממים מחשים ומכחישים. אולי הגיע הזמן שנבין שאנחנו לא רק לאום, אנחנו גם אמונה ודת ועוד רבה לנו הדרך בדבר.

5) לקרב החדש זירות רבות. יש מי שיורים עלינו טילים, מעיפים עפיפונים וחופרים מנהרות, וישנם כאלו שיורים, מעיפים וחופרים דברים מסוג שונה – סדרי חיים, חוקים ומאפיינים תרבותיים שנולדו מהשפעות זרות. זה לא מקרה שבשנים האחרונות מתגברת המלחמה על הזהות היהודית של מדינת ישראל. גם השד הזה התעורר מרבצו כדי לעורר אותנו לשאול את עצמנו לאן ולמה. זו אולי החזית הקשה ביותר במלחמה הנוכחית, ובה כולנו חיילים ולוחמים.

אליהו הנביא שאל: "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים"? ושאלתו מהדהדת גם היום. אי אפשר לנסות לגרש את האויב מדלת אחת ולתת לו להיכנס בדלת השנייה. אי אפשר להילחם מלחמת דת כנגד ארגוני טרור ובאותו זמן למחוק ולקעקע את הזהות היהודית של מדינת ישראל. אי אפשר להמשיך להיכנע תרבותית לאומות אחרות, לגרד עצמות מעל שולחנן ובאותה עת לדבר על 'עצמאות'. כשהמלחמה היא על ה' ועל משיחו, כולם הופכים להיות לוחמים והחזית נמצאת בכל מקום. כל מי שידו נטויה לחנך לאמונה, ללמד תורה ולהשפיע מהערכים האלוקיים בכל מקום הוא נמצא, משמש כחייל בחזית העיקרית.         

6) המערכות החוזרות ונשנות, אלו שכנגד אויבים עם הטילים ואלו שכנגד אויבים עם עטים, פלאפונים ומחשבים, ראוי שיעוררו אותנו ויעזרו לנו לעכל את ההבנה שהגענו לכאן עבור דבר שהוא הרבה יותר מסתם מדינה. ברצוננו להשיב כוהנים לעבודתם ולוויים לשירם ולזמרם, תפילותינו לסנהדרין ומקדש, רוח הקודש ונבואה. רצוננו בכיבוש וירושה, כי אנחנו בכלל אמונה.