שגרת אש

צחוק הגורל הוא שישראל הרשמית עושה הרבה בהקשר של סירוס לוחמיה והפחתת יכולתם להילחם באופן מקצועי מול האויב

ד"ר רון בריימן , כ"ב בסיון תשע"ח

עצמי

לפני ימים אחדים הוחלט על הפסקת אש ברצועת עזה. הימים שבאו אחר כך מצביעים על כך שמה שמתקיים אינו הפסקת אש אלא שגרת אש, והפעם אש של עפיפוני האש, שככל הנראה הוחרגו ולא נכללו בהפסקת האש.

בתקשורת "הישראלית" הם אפילו אינם מכונים "פשע שנאה", ביטוי השמור בתקשורת "שלנו" רק עבור מעשים מגונים של יהודים נגד ערבים. כאשר פשע השנאה מבוצע על-ידי ערבים נגד יהודים הוא נקרא בשם החביב "עפיפונים", ביטוי המצטרף לאחיו הוותיק והרומנטי "עוטף עזה" – ואולי חובק עזה? – המתאר באופן פסטורלי את יישובי "העוטף", אלה שהפכו מזמן ליישובי החוטף, חוטף עזה.

כאשר מדינת ישראל אינה מגיבה באש על אש העפיפונים ועל משגריהם הלא-חביבים היא משדרת שאין מדובר בפעילות מלחמתית-התקפית של האויב, אלא במעשה חביב של "מפגינים". על כן ישראל הרשמית מקפידה על "חופש ההפגנה" וקוראת ללוחמי האויב ולמגינים האנושיים שלהם המנסים לפרוץ את הגדר ולפלוש לישראל למטרות טבח בכינוי השקרי "מפגינים", ומשתמשת נגד האויב – שאינו מוגדר כך – באמצעים לפיזור הפגנות. מוות וחיים ביד הלשון!

צחוק הגורל הוא שרבים מהמתנחלים ביישובי חוטף עזה מחאו כפיים לאוטובוסים של הגירוש ושמחו לאידם של מתנחלים אחרים שלפני 13 שנים גורשו מבתיהם רק בשל היותם יהודים. אותם אנשים רצים היום אחרי העפיפונים החביבים המציתים כל חלקה טובה. לפני למעלה משלושת אלפים שנים ידע שמשון הגיבור להילחם בפלישתים. היום מחפשת ישראל נשק הגנתי מול יורשי שמם של הפלישתים, במקום להשיב אש.

צחוק הגורל הוא שישראל הרשמית עושה הרבה בהקשר של צעדים הומניטריים כלפי נתיני האויב – מה שאף מדינה שפויה לא היתה עושה למען אויביה – אבל פחות מכך כלפי אזרחיה שלה. על כן אזרחיה השכולים נאלצים להיאבק משפטית נגד ממשלתם, כדי שזו תזכור בראש ובראשונה את חובתה ההומניטרית כלפי חיילי צה"ל וקורבנותיו.

על כן אזרחיה נאלצים לעתים להתמודד בעצמם ובאופן אישי מול העפיפונים החביבים ונזקי האש שלהם, ואף לשאת בעלות הנזקים. פעם, בשנות השלושים של המאה הקודמת ולפני היות צה"ל ומדינת ישראל, חיינו במציאות של "המתבן של מזרע עולה באש". היום יש צה"ל ויש מדינת ישראל, אבל שגרת האש נמשכת, וישראל בקושי מתגוננת, אבל כמעט שאינה עוברת להתקפה.

צחוק הגורל הוא שישראל הרשמית עושה הרבה בהקשר של סירוס לוחמיה והפחתת יכולתם להילחם באופן מקצועי מול האויב, שאינו מוגדר ככזה. "הטרור" אינו האויב אלא רק אחד מסוגי הנשק בידי האויב.. לכך נותנת את ידה גם מערכת המשפט, ובכך שוחקת לא רק את החיילים, אלא גם את מעמדם וכבודם של השופטים עצמם.

כך, לדוגמא, חיילים אינם אמורים להניס מחבלים הפורצים את הגדר כדי להזיק לגדר עצמה ולסכן ולפגוע בישראלים מהצד הישראלי של הגדר. מחבלים כאלה אינם אמורים לחזור חיים לבסיסם. רק כך תיפסקנה פריצות הגדר וניסיונות החדירה והפלישה.

אין להפיל את התאומים עבאס/חמאס, אבל יש להחלישם ולגרום לכך שלא יגרמו נזקים לישראל, ושישלמו עבור הנזקים שהם גורמים.