למה התסריטאים של "ארץ נהדרת" צריכים להתפטר?

לפעמים נדמה שהתסריטאים של "ארץ נהדרת" צריכים להתפטר. טורה של סיון רהב-מאיר מתוך "ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , כ"ו בסיון תשע"ח

סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

1. לפעמים נדמה שהתסריטאים של "ארץ נהדרת" צריכים להתפטר, ואיתם כל כותבי הסאטירה וההומור באשר הם. פשוט אין טעם לנסות להצחיק, כשהמציאות כל כך משעשעת והזויה בימים האחרונים. שימו לב למקבץ הכותרות הבא, שכולן היו יכולות היו להיות בסיס מעולה למערכון:

·         סרטון של חב"דניק שעוזר לישראלי להניח תפילין הפך לויראלי בגלל הפרעה בוטה וחסרת תרבות של מישהי. אחרי יממה מתברר שמדובר בפרופ' לחינוך, ולא סתם – אלא במומחית לרב תרבותיות וליחסים בין מגזרים. אף תסריטאי לא היה כותב זאת טוב יותר.

·         בנימין ושרה נתניהו הצטלמו לסרטון תגובה על פרסומים שנוגעים, שוב, ליחסה של גברת נתניהו לעובדים שסביבה. הם דחו את הטענות ודיברו על רדיפה תקשורתית, אך מאחוריהם התנוססה כל העת מודעת אבל על מותו של לוחם דובדבן. אאוץ'. החמישייה הקאמרית במיטבה.

·         אספקת החשמל בדרום רצועת עזה נפגעה. למה? כי הפלסטינים ירו עלינו פצצת מרגמה, והיא פגעה במתקנים של חברת החשמל הישראלית שמספקים חשמל לעזה. חברת החשמל המתינה להפסקת אש כלשהי כדי לתקן את הציוד ולהמשיך להזרים להם חשמל.

·         העימות בין ישראל לתורכיה עורר את הימין לדרוש פתאום הכרה בשואת העם הארמני. אחרי כמה ימים ראש הממשלה התערב וביקש למנוע את הדיון הזה בממשלה. מה היינו אומרים אם במקום אחר היו מתייחסים כך לשואה שלנו? זה לא צדק היסטורי, זה שימוש ציני בטרגדיה לפי אינטרס זמני.

·         וזה כבר באמת בלתי נתפס: אנשים שלכאורה בורחים כולם מהמשטר באריתריאה, מנהלים ברחובות תל אביב קטטות המוניות בעד ונגד הממשל הנוכחי שם. שוטרים ואזרחים ישראלים נפגעו במהומות האלה, שמביאות לתוך רחובותינו מלחמות של אחרים. מה עושים פה תומכי משטר, אם הם מכנים את עצמם מבקשי מקלט?

·         נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות החליטה לראשונה אי פעם למנות יועץ תקשורת, ובחרה בחי לוגסי, יועץ התקשורת לשעבר של נפתלי בנט. מה יותר מוזר, עצם יצירתה של משרת אמון חדשה עבור יחסי ציבור לבית המשפט, או הבחירה דווקא במי שעשה את העבודה הזו בעבר ליו"ר הבית היהודי?

·         אחרי שמדינה שלמה עסקה במשך שנתיים באובססיביות באופן השימוש שלו בנשק בסמטה ההיא בחברון, אלאור אזריה הגיש השבוע בקשה לרישיון נשק.

·         מפלגת "יש עתיד" מבטיחה פוליטיקה אחרת. לכן ברגע שראש עיריית חדרה, איש המפלגה, רק נעצר, ועוד בטרם התבהר האם הוא מואשם במשהו – היא השעתה אותו פומבית בבושת פנים. עורך דינו התראיין וסיפר שמרוב בושה אפילו לא סיפר ללקוח שלו על הסילוק המביך.

·         נבחרת ארגנטינה רצתה לבוא לשחק בחיפה. בתגובה בישראל העבירו אותם בקול רעש גדול לירושלים, התהדרו מראש בכותרות על לחיצות ידיים, ואז חילקו למקורבים כרטיסים כמו מים. בסוף הם ביטלו ברגע האחרון.

אולי זו רק אשליה שאנחנו חיים בעולם מסודר ורציונלי. אולי הכותרת האמיתית לכל המקבץ הזה היא: פחחח.

2. עכשיו לנושא שהתקשורת כמעט לא עוסקת בו: אמון הציבור בתקשורת עצמה. 64% מהציבור לא חשים אמון כלפי התקשורת בישראל.

כך מגלה סקר חדש שערכה לאחרונה הרשות השנייה, ושחושף שוב את עומק הבעיה: התקשורת נמצאת בתחתית מדד האמון (כלומר, האמון בצה"ל, המשטרה, בתי המשפט, הממשלה והכנסת – גבוה יותר). כשביקשו מהציבור לנמק, התשובות היו: הטיה פוליטית, חוסר גיוון בדעות, תחושה של פייק ניוז.

פרשת השבוע ("שלח") עוסקת בתקשורת ההמונים של פעם, במדבר. אולי היא יכולה לעזור לנו לתקן. הנה שתי מסקנות חשובות ממנה:

ראשית, הפרשה מזהירה אותנו מאוד מפני הערבוב התמידי בין עובדות לבין דעות. 12 מרגלים נשלחים לארץ ישראל ובשובם מכנסים מעין "מסיבת עיתונאים" מול העם כולו. עשרה מהם טוענים ב"אובייקטיביות" שאין סיכוי. הם מוסיפים לעובדות היבשות פרשנות פסימית משלהם.

הם מנסים לחנך את העם מחדש, לייאש אותו, להשיב אותו אחורה למצרים, לגרום לו לשכוח מי הוא ומה הוא אמור לעשות. שני מרגלים חושבים אחרת לגמרי. הם מסתכלים על המציאות באמונה ובביטחון וטוענים שצריך להמשיך בדרך לארץ ישראל. מי צודק? זה תלוי בפרשנות. סיפור המרגלים מזכיר לנו לא להתיימר לטעון שאנחנו אובייקטיביים, כי לא בטוח בכלל שיש דבר כזה.

ושנית, אם אין אובייקטיביות, זה לא אומר שאין בעצם שום אמת ומחויבות. על פי הפרשה, עלינו לנסות לדבוק תמיד בדרכם של שני המרגלים, כלומר לבחור בבנייה ולא בפירוק, בהתקדמות ולא בהרס.

רק תדמיינו שהתקשורת הישראלית הייתה נותנת מקום של כבוד לכל מגוון הדעות ולא טוענת ל"אובייקטיביות" מזויפת, ובנוסף הייתה מפיחה בנו תחושה של משמעות, כיוון ותכלית. אחרי צפייה, גלישה או קריאה לא היינו מרגישים רק מותשים, מבולבלים ומיואשים – אלא חשים גם השראה והעשרה.

פרשני הפרשה מסבירים שזה עניין נצחי, וקוראים לכל אחד ואחד לשאול את עצמו (לא רק את התקשורת, אלא את עצמו): האם אתה מתבונן על המציאות ומנסה להוסיף לה אור וטוב, או להוסיף לה ציניות ומרירות? אם היית אז במדבר – האם היית אומר שאין סיכוי וחבל על הזמן וצריך לחזור למצרים, או שהיית מאמין שיש לעם הזה תפקיד ויעד?