תקועים מחשבתית

לאור המציאות בה אנו חיים יש להתעורר ולהשתחרר אחת ולתמיד מ"התקיעה המחשבתית" ששלום עולמי יפרוץ לפתע מאיזו צנטריפוגה.

אל"מ במיל' טל בראון , כ"ו בסיון תשע"ח

אורח
אורח
ערוץ 7

"תקייה" היא אחד היסודות באסלאם לפיו מותר למוסלמי להתחזות ולהטעות את אויבו, בכדי להגן על האסלאם ועל המאמינים המוסלמים מפני "כופרים", ובכללם מוסלמים עוינים.

ה"תקייה", כשם קוד הילכתי להונאה והסתרת האמת, מותרת למאמיני האסלאם שעה שידם על התחתונה במטרה לרמות את האויב, לעיתים על ידי השגת הסכם זמני, אותו מפירים כשמאזן הכוחות משתנה לטובה.
כך נקט נביא האסלאם מוחמד בשנת 628 לספירה, שעה שחתם על הסכם החודאיבייה למשך עשר שנים עם בני שבט קורייש, והפר אותו שנתיים לאחר חתימתו בשנת 630 לספירה, לא לפני שטבח ביהודי ח'ייבר בחסות ההסכם, וכך נוהגים מנהיגים מוסלמים עד לעצם היום הזה, בין אם במוצהר ובין אם במסווה.

הסכם כזה או אחר עם הכופרים ייחשב על ידי מאמיני האסלאם כזמני, בלתי-מחייב וצעד טקטי בלבד שאין בהפרתו משום פגיעה כלשהי בעיקרי האסלאם. ההיפך הוא הנכון, שהרי ההסכם נועד לאפשר לצד המוסלמי להתאושש ולהתגבר על תורפותיו, עד שיחסי הכוחות ייזקפו לטובתו ויוכל הוא לשוב למערכה ולהכריע את אויביו... רצוי לפי חרב, שהרי יש בתפישתם את "דאר אל חרב" ו"דאר אל אסלאם" (בתרגום חופשי - או שאתה עם האסלאם או שאתה במלחמה עימו) ואין מקום אחר מלבדם בעולם.

ה"תקייה" הערבית והפלסטינית

אישוש לתפישה זו נמצא לאורך היסטוריית הסכסוך הישראלי - ערבי במסגרת ההצדקות שנתן בזמנו אנואר סאדאת, נשיא מצרים המנוח, להסכם השלום עם ישראל והניתוח שניתן להן על ידי השיח' ג׳אד אל־חקּ מאוניברסיטת אל-אזהר בקהיר, הנחשבת למוסד הלימוד החשוב ביותר של האסלאם הסוני, כפי שמצוין בספרו של פרופסור יצחק רייטר "מלחמה, שלום ויחסים בינלאומיים באסלאם בן-זמננו: פתוות בנושא שלום עם ישראל".

גם יאסר ערפאת, הארכי מחבל וחתן פרס הנובל לשלום, השווה לא אחת את הסכמי אוסלו להסכם חודאיבייה בנאומיו הפומביים. כך היה ביוהנסבורג בשנת 1994, עת הבהיר שהחתימה על השלום היא תחבולה בדיוק כמו הסכם חודאיבייה, בנאום נוסף בקהיר בשנת 1995 עת חזר והבהיר לסטודנטים, שהסכמי אוסלו הם הסכמי חודאיבייה, ובנאום שטוקהולם שלו בשנת 1996, שבו הבהיר לשגרירי מדינות ערב: "אנחנו מתכננים לחסל את ישראל ולהקים מדינה פלסטינית טהורה. נמרר את החיים ליהודים וניקח מהם הכל".

עוד אזכיר כי להסכם אוסלו קדמה תוכנית השלבּים של אש"ף, שהתקבלה בכינוס ה-12 של המועצה הלאומית הפלסטינית ביוני 1974, שיש הרואים בה את יישום ה"תקייה" באסטרטגית המאבק הפלסטיני בישראל.

למעשה, אין זה משנה באיזו פעולה ותחת איזה כינוי או אמתלה יפעלו הפלסטינים כנגד ישראל, שהרי התכלית לא השתנתה לאורך כל שנות המאבק הערבי והפלסטיני בתוכו, ונותרה בגדר מאבק בעצם קיומה של יישות ציונית, בית לעם היהודי בארץ ישראל.

תקראו לזה "פרעות" בצרוף מועד ומקום, "המרד הערבי", "תקופת הפדאיון", ה"אינתיפאדה" ומספר לצידה, "צעדת השיבה" או "צעדת השלום" לכאורה, אילו בסך הכל שמות שונים לאותו מאבק מתמשך ארוך שנים, שמטרתו לסלק יהודים מארץ אבותיהם ולמחות את זכרם ממנה באמתלות שונות.

כך היה באינתיפאדה הראשונה שהסתיימה בסמיכות להסכם אוסלו והחלה כהתקוממות עממית בעזה, אשר התפשטה לרחבי יהודה ושומרון, כשאש"ף מנסה לנכסה אליו בחלוף הזמן כחלק מהמאבק בכיבוש הישראלי המתנהל בהובלתו, לכאורה.

כך היה באינתיפאדה השנייה, הפעם בהובלת יאסר ערפאת אש"ף הטרור, שרק חיפש את התירוץ לפתוח במתקפה חמושה ואלימה על אזרחי ישראל, לאחר שביסס את אחיזתו בערים הפלסטיניות במסגרת הסכמים ברוח ה"תקייה". אינתיפאדה זו הסתיימה, יש שיאמרו, עם מותו של ערפאת ועלייתו של אבו מאזן, כמו גם החזרת חופש הפעולה ההתקפי של צה"ל בכל שטחי הרשות הפלסטינית, ובכלל זאת הסיכולים הממוקדים של מנהיגי הטרור.

מאורעות השבועות האחרונים חרגו מזמן ממסגרת ההגדרה של הפגנה עממית לגיטימית הנעשית בדרכי שלום, כפי שהצהירו מארגניה בתחילה. הזכות להפגין בדרכי שלום הינה זכות בסיסית העומדת בפני כל אדם או קבוצה במשטרים דמוקרטיים ומעוגנת היא בחוק.

למרבה הצער, במשטרים אחרים הזכות להפגין נתונה בידי ההנהגה הקובעת בשם מה ומי מותר להפגין, באילו תנאים תתקיים ההפגנה ובמקרים רבים אף מחייבת את נתיניה לצאת ולהפגין למען סוגיות שהינן אינטרס שלטוני מובהק, שאינו עולה בהכרח עם האינטרס של הפרט ובמקרים מסוימים אף מסכן את שלומו.

כפי שנוכחנו בעבר, המרחק בין הפגנה הנעשית על ידי שכנינו בדרכי שלום לכאורה, להתקוממות עממית ומשם ללחימה ושפיכות דמים מוכוונת, הינו קצר. הדרדור יכול שיהיה בלתי נשלט במצבים מסוימים, אך במצב הדברים ביננו לבין הפלסטינים בעזה כעת- נישלט ומכוון הוא מלמעלה ומלכתחילה.

בגבול רצועת עזה כבר לא מדובר על הפגנה תמימה של אוכלוסייה מקומית רודפת שלום אלא על מעשי איבה בנוכחות אמצעי לחימה קרים וחמים הכוללים שימוש בבקבוקי תבעירה ומטעני חבלה המושלכים ידנית או משוגרים עם עצמים מעופפים לסוגיהם, רימונים, מרגמות, רקטות וירי תחמושת קליעית לסוגיה.

השימוש בעפיפונים ובבלונים, רומנטי ככל שישמע, הנתפס כדבר הלקוח מספרי ילדים תמימים, אינו כך כלל ועיקר! משום כך בדיוק יש לוודא כי נשמתם של מפריחי העפיפונים ובלוני התבערה תפרח אף היא במהירה, בטרם נאלץ להתמודד עם אמצעים בעלי יכולת קטלנית והרסנית אף יותר.

נוכחנו בעבר שהפסקות סבבי הלחימה מקורן בהסכמי "תקייה" המופרים על ידי הפלסטינים חזור והפר. יש להניח כי גם סבב אלימות זה יגיע לקיצו בהסכם כלשהו, אלא שמהסכם להסכם יש להשתכלל ולהציב תגי מחיר גבוהים וברורים לצד המפר, בדיוק כמו שדורשים ברחבי העולם מכל צד המפר חוזה עסקי או אחר.

ה"תקייה" האירנית

על הסכם הגרעין האיראני נכתבו כבר לא מעט מאמרים ופרשנויות, אך עם זאת חשוב בעיניי להדגיש ולבחון את יחסה של ערב הסעודית וחלק מנסיכויות המפרץ להסכם, כמדד אפשרי לבדיקת מהימנותו, שהרי מי ייטיב להכיר את הכוונות האמיתיות של האיראנים במקרה זה, חוץ ממדינת ישראל החרדה לביטחונה ולקיומה.

בחלוף הזמן ניכר כי דאגתם של הסעודים וחלק ממדינות המפרץ הפרסי מהסכם הגרעין עם איראן, משתווה לכל הפחות לדאגת מדינת ישראל ממנו, ולא בכדי.

איראן, כמדינה מוסלמית שיעית, מיצבה את מעמדה בעולם ובזירה המזרח תיכונית כמדינה דתית פונדמנטליסטית, בעלת אינטרסים אזוריים שאינה בוחלת בעימותים בכדי להרחיב את תחומי השפעתה, להפיץ את משנתה ולהביא את בשורת המהפכה האסלאמית, אותה החל האייטולה חומייני בשנת 1979.

מהפכה זו, שבקרוב ימלאו לה 40 שנה, קראה לשיעים לסיים את תקופת ה"תקייה" במדינות הסוניות בהן שכנו, לאחר שנהגו במשך שנים רבות להתחזות לסונים למען שמירה על שלומם וביטחונם האישי במדינות אלו, בהתאם לעיקרון זה.

מול איראן ניצבת ערב הסעודית. מדינה ערבית מוסלמית סונית שבשטחה מצויים, מלבד שדות נפט אדירים, גם האתרים המקודשים ביותר לדת האסלאם הכוללים את העיר מדינה וכמובן את הבירה מכה, בה ממוקם אתר התפילה הקדוש ביותר למוסלמים באשר הם –ה"כעבה". מאז המהפכה האסלאמית באיראן, פיתחו שתי המדינות המוסלמיות הללו איבה גדולה בינהן, שהלכה וגברה עם תחילת "האביב הערבי" בשנת 2011, בעתיו אף דוכאו הפגנות שיעים על ידי הסעודים והוצאו להורג מנהיגים שיעים שזוהו ופעלו כביכול בשם איראן, בכדי להביא לשינוי והחלפת המשטר, גם אם ב"דרכי שלום", כדברי הנערפים.

העובדה שהאיראנים הצליחו להונות במשך זמן רב ובמידה רבה את מדינות המערב, בראשן את ארצות הברית בהנהגתו של הנשיא ברק אובמה, ולהביא ליצירת הסכם "מחורר" בהשראת ה"תקייה" (הדומה יותר לגבינה שוויצרית מאשר לגרעין איראני), לא המשיך לעמוד לזכותם עם השינוי במדיניות ארצות הברית תחת הנהגתו של הנשיא דונלד טרמפ.

עמדתו של הנשיא טרמפ ביחס להסכם ועמידתו לצד מדיניותו של ראש ממשלת ישראל בנושא, הביאה את הסעודים להשמיע בקול וברבים את מה שלחשו בשקט ובמחשכים על האירנים ככלל וההסכם בפרט.

לפני כשבוע החלו האיראנים לשלוף בגלוי את המרצע מהשק הגרעיני שבאמתחתם, ולספק אישוש לתפישת ה"תקייה" האיראנית עם הכרזתו של מנהיגם העליון חמינאי, שצוטט באומרו: "הוריתי להיערך להעשרת אורניום במידה והסכם הגרעין יקרוס", כן טען חמינאי כי "למערך הטילים הבליסטיים שלנו יש מטרה אחת והיא שמירת הביטחון הלאומי של המדינה, הטלת מגבלות על התכנית היא חלום שלא יתממש". עוד הוסיף למי שלא הבין עד כה את כוונתו ש: "נמשיך לתמוך בציר ההתנגדות נגד האויב. אם יתקוף אותנו נשיב לו פי עשרה".

לסיכום

השמדת מדינת ישראל כמטרתם העליונה של אויבינו מקרוב ומרחוק, מעולם לא השתנתה. היעדים שהציבו הם בדרך להגשמת מטרתם היו ונותרו בתוקף. "הרעיון המבצעי" הפלסטיני, האיראני והערבי בכללותו, כמו גם שיטות הביצוע והתחבולנות הערבית, הם אלו המתעדכנים או הממוחזרים מעת לעת ברוח התקופה.

בהחלט ניתן להסיק כי מי שמצוי בנבכי הדתות, התרבויות והנוהג במזרח התיכון, מבין כי "תמרורי האזהרה" נטועים עמוק בכתבי הקודש, בכתבי ההיסטוריה ובקודי ההתנהגות הנפוצים והמקובלים על בני הדתות, העדות והאמונות במזרח התיכון מזה מאות בשנים.

לאור המציאות בה אנו חיים, יש להתעורר ולהשתחרר אחת ולתמיד מ"התקיעה המחשבתית" ששלום עולמי יפרוץ לפתע מאיזו צנטריפוגה בכור גרעיני איראני, ש"מזרח תיכון חדש" וטוב יתגלה מול עיננו עם הפלת הגדרות והחומות, או ש"צעדת השלום" בראשות החמאס או הג'יהאד או הפתח (שכוונתם האמיתית מוזכרת בשם ארגונם בערבית) אכן תביא לשלום ואחווה בין העמים.

כל שנותר לנו הוא מחד, לפעול מול שכנינו ברוח האימרה "כבדהו וחשדהו", אם כי לאור ההכרות שלנו עימם אמליץ על: "חשדהו קודם וכבדהו אחר כך". ומאידך, לפעול ברוח דבריו של החכם באדם הכתובה בספר משלי ועדיין מפעמת בחוזקה בקרבנו: "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ותשועה ברב יועץ", שהרי להבדיל מאויבינו המנסים לנקוט בתחבולות כדי לקטול, לגזול ולעשוק את הכופרים, אצלנו מנוצלת התחבולה והעצה למטרות חיים, שגשוג וקיום כעם יהודי, עצמאי וחופשי בגבולות מדינת ישראל.