מצעד הגאווה

הוזמנתי השבוע להשתתף בטקס המרשים של סיום התואר במכללת אורות. כולן חכמות, כולן נבונות וכולן פותחות את פיהן בקדושה ובטהרה

ד"ר חנה קטן , כ"ז בסיון תשע"ח

ד"ר חנה קטן
ד"ר חנה קטן
צילום: עצמי

מדשאות מכללת אורות מקבלות את פניי בחן. שעות בין הערביים, והשמש מתרחקת ממני, בתוך פס ורוד השט בתכול שמיים. ניחוח חג מרחף באוויר.  סבים וסבתות, אבות ואימהות, אחים ואחיות, כולם התאספו ובאו.

הן צועדות, יפות, חייכניות, עונדות עניבה כחולה מבריקה לכבוד האירוע. הן צועדות בנתיב האבות. והן יהודיות גאות.

הוזמנתי השבוע להשתתף בטקס המרשים של סיום התואר במכללת אורות. כולן חכמות, כולן נבונות, כולן יודעות את התורה...וכולן פותחות את פיהן בקדושה ובטהרה, כשלחלקן הגדול עטרת תפארת לראשן. המכללות הנפלאות האלו מבכירות את ערך המשפחה, והשדר עובר. וכך יוצאות לדרכן עשרות בוגרות עם ברק בעיניים -יודעות סוד, סודו של כוח המשפחה היהודית.  

דבריו המדהימים של רוס קמרון, מנחה ב"סקיי ניוז" באוסטרליה, שפורסמו השבוע באתר, הדהדו באוזניי, לאורך כל הטקס:

" איפה שלא תהיו בעולם, אם יש לכם שכן יהודי, ברכו אותו. כשאתה רואה יהודי הולך ברחוב, אתם צריכים להכיר בצאצא של דוד המלך. ולומר: זהו סיפור ההישרדות הנפלא ביותר שאי פעם נכתב".

וכל זה ועוד כשישנן מורות החוגרות מתניהן בעוז , ומאדירות את ערכה של המשפחה היהודית, מתוך דוגמה אישית.

וכך גם, כשהחמה שבראש האילנות מסתלקת לקראת בוא המלכה. ואני מעלעלת בדפי פרשת השבוע הגודשים את הסלסלה המאכסנת אותן, ומודעת עמוד חגיגית לוכדת את עיני- טקס הענקת תואר BED לבוגרות מכללת ירושלים.

אני מרפרפת על פני השמות, ומוצאת לשמחתי שאחוז ניכר מהבנות נושאות שם משפחה שלאחר הנישואין. הן אף הן מחנכות במוסדות המייקרות את הצעידה הגאה בנתיב האבות. צעדת המשפחה היהודית הגאה.

המורות, שיוצאות לעצב נשמות, אלפים במספר, יוצרות היסטוריה. כל נשמה ונשמה היא עולם ומלואו והאור שנשפכת על אבני הדרך של נתיב האבות למשך שנות עולם רק ילך ויגבר בזוהרו הקדוש.

לפני שנים נוכחתי בסדנה של מטפלות, חלקן מבוגרות אף ממני. כל אחת הציגה את עצמה במספר מילים. אישה אחת, הדורת מראה, מורה בשנות הששים המאוחרות לחייה,  ביכתה את כישלונותיה, את כל החלומות שנגוזו, את דלות הישגיה עלי אדמות. ואז התנפלה עליה, אישה צבעונית וחיונית, וגדולת ממדים, כבת ארבעים, ובקשה חיבוק.

'חזק יותר', היא הגבירה קול. והיא הפנתה פניה לסקרנות הרוטטת של קהל הנשים שסביבה-'האישה הזאת, שלא 'השיגה כלום בחייה'- היא הסיבה והמסובב לכל הטוב שבחיי. הייתי תלמידה צעירה, להורים גרושים, בודדה ועצובה, ושברירית כעלה נידף, והאישה המדהימה הזאת היתה מעניקה לי חיבוק חם מידי יום כשפרדנו לשלום.

ובזכות החיבוק הזה- המסע שלי הפך לרך יותר, והפכתי  עם השנים למי שאני היום.'

אין מקצוע עלי אדמות שמתחרה עם מקצוע ההוראה, עם הנגיעה הענוגה בנשמות.. פשוט אין.