תקועים בהזיות

הגיע הזמן שהעולם הערבי יתעורר מההזיות, ובסיוע המערב ורוסיה ימוטט את המדינות הכושלות והמלאכותיות.

ד"ר מרדכי קידר , כ"ז בסיון תשע"ח

(צילום: דניאל רצבי)

חמישים ואחת שנים עברו מאז מלחמת ששת הימים, חמישים ואחת שנים שבהן ישראל התקדמה בכל ההיבטים, בכלכלה, בטכנולוגיה, בחברה (החליפה שלטון סוציאליסטי בשלטון לאומי) ובעיקר במצב הגיאו-פוליטי שלה: שתי מדינות ערביות הגובלות עם ישראל – מצרים וירדן – חתמו איתה הסכם שלום, ומספר מדינות ערביות מקיימות עם ישראל קשרים מאחורי הקלעים.

ישראל חברת כבוד "בארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי" OECD)), וההכנסה הלאומית לנפש בישראל מתקרבת ל- 40,000דולר לשנה.

האם נפתרו כל בעיותיה של ישראל? לא ולא. ישראל נאלצה להילחם על קיומה גם אחרי מלחמת 1967: בשנים 1969-70 מלחמת ההתשה, ב- 1973 מלחמת יום כיפור, ב- 1982 מלחמת לבנון הראשונה, ב-2006 מלחמת לבנון השנייה, טרור מתמיד בין המלחמות, ולאחרונה יש לישראל בעיה גדולה ושמה איראן, אבל איראן היא בעיה שניתן להתמודד איתה.

העולם הערבי, לעומת זאת, עדיין לא התאושש ממפלת ששת הימים, בעיקר בגלל התרבות הערבית המתקשה להתמודד עם כישלון ועם הבושה המתלווה אליו. ההודאה בכישלון מחייבת לחפש את סיבת הכישלון ואת האחראי לכישלון, ומטילה חובה לפעול כדי למנוע את הישנות התבוסה. עצם העיסוק בתבוסה הוא בעייתי, כי מטבע הדברים מי שאחראי לה הוא השליט, ובעולם הערבי של 1967 אסור לאזרחים למתוח ביקורת על השליט – גמאל עבד אלנאצר במצרים, המלך חוסין בירדן וצלאח ג'דיד וחאפז אלאסד בסוריה.

ישראל פתחה את המלחמה במכה אווירית שהשמידה על הקרקע את חילות האוויר של מצרים, ירדן וסוריה, ופגעה גם בחילות האוויר של לבנון ועיראק. גמאל עבד אלנאצר, נשיא מצרים, וחוסיין מלך ירדן, לא יכלו לשאת את הבושה ובשיחת טלפון שקיימו החליטו לפרסם במהדורות החדשות שלהם ידיעה שחיל האוויר האמריקני הוא אשר תקף את בסיסי האוויר שלהן והשמיד את מטוסיהם. חיל המודיעין הישראלי קלט את השיחה, ואחרי שתחנות הרדיו המצריות והירדניות דיווחו על "ההתקפה האמריקנית" שידרה ישראל את השיחה בקול ישראל.

שידור השיחה הציג את שני הדיקטטורים במערומי שקרנותם, וגמאל עבד אלנאצר נפגע כל כך קשה עד שחש שהוא חייב להתפטר. המונים פרצו לרחובות בהפגנות שאורגנו על ידי השלטון, והוא "נכנע לדרישת ההמון" וחזר בו מהתפטרותו. אחרי שלוש שנים הוא נפטר משברון לבב, ככל הנראה בגלל הביזיון שנגרם לו בתבוסת ששת הימים ובגלל הבושה שישראל גרמה לו בשידור שיחתו עם המלך חוסין.

גם בסוריה גרמה המלחמה בושה גדולה לנשיא צלאח ג'דיד ולשר הביטחון ששימש גם כמפקד חיל האוויר, חאפז אלאסד. הם נחשבו כאחראים לתבוסה בגלל העובדה ששנה קודם למלחמה, כשהשתלטו על סוריה ב-1966, הם סילקו מהצבא כמחצית מקציני הצבא בחשד שהם אינם נאמנים לשלטון. קצינים רבים גם הוצאו אז להורג, וצבא סוריה תיפקד במלחמה באופן גרוע לחלוטין כתוצאה מכך. הכישלון היה אחד התירוצים של אסד לסלק את ג'דיד מהנשיאות בנובמבר 1970.

במקרה הסורי, ישראל גרמה לג'דיד ולאסד בושה גדולה באופן שבו היא כבשה את העיר קונייטרה, בירת מחוז הגולן ב-10 ביוני. ישראל זייפה מהדורת חדשות בתדר של הרדיו הרשמי הסורי, והקריין – שהיה חייל ישראלי ממוצא סורי – הכריז על נפילת קונייטרה עוד לפני שהקרב על העיר הזו החל. החיילים הסורים שהגנו על העיר שמעו בחדשות שהעיר נפלה ונסו מהעיר ללא קרב, כי כל חייל סבר שהוא האחרון שנשאר בעיר.

הבושה שנגרמה לאסד בגלל כיבוש הגולן בכלל ובגלל האופן שקונייטרה נפלה בידי ישראל בפרט, גרמה לו למועקה נפשית עמוקה שחזרה על עצמה בכל שנה ב-10 ביוני. במהלך כמעט 30 שנות שלטון, אסד לא הצליח להחזיר לסוריה את הגולן ולהשיב לעצמו את הכבוד. כאשר היה זקן, חולה וחלש, ליבו בגד בו והוא מת, ב-10 ביוני 2000.

תבוסת ששת הימים הביאה גם לירידה בפופולריות של אידיאולוגיית הלאומיות הערבית שגמאל עבד אלנאצר היה המוביל הראשי שלה, והייתה עבורו כלי להשתלט על מדינות ערביות אחרות כדי ליצור "אחדות ערבית", שהצליחה רק לשכנע את סוריה להצטרף למצרים תחת שם "הרפובליקה הערבית המאוחדת" למשך שלוש שנים, בין 1958 ו-1961. כל שליטי ערב האחרים הבינו שסיסמת "האחדות הלאומית הערבית" הייתה רק תירוץ של עבד אלנאצר להשתלט על מדינותיהם, ולכן סירבו.

ירידת קרנה של הלאומיות הערבית גרמה לעליית האידיאולוגיה הפרטנית, זו הרואה בכל מדינה ערבית מדינה שחייבת להישאר נפרדת ועצמאית, אך מצד שני גרמה לרבים לחפש את הסיבה לכישלון דווקא במסר הדתי. אימאמים ודרשנים טענו באותם ימים ששתי האידיאולוגיות שהנחו את הערבים – הלאומיות הערבית במצרים והבעת' הסוציאליסטי בסוריה – הן במהותן אידיאולוגיות מנוגדות לדת, שכן הן מציבות במרכז ההוויה את הלאום ואת החברה, ובכך הן דוחקות את אללה לשוליים. התבוסה במלחמה, על פי דרשני המסגדים, הייתה עונש שאללה הטיל על המדינות הללו בגלל שעזבו אותו והפנו לו עורף.

גישה דתית זו לתבוסת ששת הימים אפיינה את דרשני "האחים המוסלמים" אשר ניסו בכל כוחם להשתלט על מצרים וסוריה. בגלל עליית הפופולאריות של "האחים" במצרים, גמאל עבד אלנאצר, וממשיכו אנוור אלסאדאת, היו בשיגרה מוציאים להורג את מנהיגי "האחים". בסוריה הם התארגנו בשקט ופרצו במרד גלוי בשנת 1976. אסד נלחם בהם מלחמת חורמה וחיסל את המרד שלהם בטבח בעיר חמאת בפברואר 1982.

עליית האסלאם הפוליטי כאלטרנטיבה לאידיאולוגיות החילוניות, המודרניסטיות, במהלך חמישים השנים האחרונות, נחשבת גם היא כתגובה לתבוסת ששת הימים ולפשיטת הרגל של האידיאולוגיות החילוניות. לכן, הטרור האסלאמי שהעולם כולו סובל ממנו כיום, יכול בהחלט להיחשב כתגובה מאוחרת וכתוצאה לא ישירה של מלחמת ששת הימים.

ישראל כינתה את המלחמה "מלחמת ששת הימים" כדי להדגיש את העובדה שתוך שישה ימים בלבד היא הצליחה להביס שלוש מדינות ערביות. בשיח התקשורתי הערבי נהוג לקרוא למלחמה זו "מלחמת יוני 1967" כדי ליצור רושם כאילו שהמלחמה ארכה חודש שלם, ויש אפילו המתאמצים לקרוא לה "מלחמת 67" כאילו שנמשכה שנה שלמה.

בתקשורת הסורית המלחמה איננה מכונה "מלחמה" אלא "תוקפנות", שכן מלחמה היא אירוע בין שתי מדינות, ואילו תוקפנות היא מעשה חד צדדי של מדינה אחת, ואילו האחרת כלל לא מפעילה את כוחותיה. הצגת המלחמה כ"תוקפנות" משדרת את המסר המשתמע ש"לא נכשלנו כי כלל לא נלחמנו".

עד מלחמת ששת הימים שלטה ירדן על יהודה ושומרון והחניקה כל ניסיון של תושבי האזור לפתח תחושה לאומית "פלסטינית" נפרדת מממלכת ירדן. שחרור השטחים הללו מהכיבוש הירדני שחרר גם את התושבים הערבים מעולו של המודיעין הירדני, וישראל איפשרה להם לדבר, לכתוב ולפרסם את רעיון הלאומיות הפלסטינית ללא בעיה, כל עוד לא פעלו באופן אקטיבי נגד ישראל. לכן, באופן פרדוקסאלי, מלחמת ששת הימים אפשרה לערביי יהודה, שומרון ועזה להמציא את רעיון "העם הפלסטיני" ולפתחו לממדים שהוא תפס כיום, המאפשרים לדובריו אפילו לשכנע את נבחרת הכדורגל של ארגנטינה להימנע מלבוא לירושלים לשחק משחק ידידותי נגד נבחרת ישראל.

אלא שגם רעיון "הלאומיות הפלסטינית" מתפוגג לעינינו, כשהארגון העיקרי המקדם רעיון זה – אש"ף – הוא ארגון שחתם על שלום עם ישראל בספטמבר 1993 ואפילו משתף פעולה עם ארגוני הביטחון של ישראל כדי להחניק את ארגוני ההתנגדות האחרים. תנועת חמאס ריסקה את הרעיון הלאומי הפלסטיני במרידה בעזה ביוני 2007, וכך מתברר שרעיון זה לא היה חזק יותר מרעיון הלאומיות הערבית שנפל חלל במלחמת ששת הימים.

כך, תפוסים בהזיות, מתרוצצים ערבים רבים בין אידיאולוגיות מודרניסטיות שיובאו מאירופה וקרסו בששה ימים, למרות שהדבר היחיד המסוגל לנהל מדינה ערבית הוא מצב השבטיות, המצב היחיד שנוצר על ידי תרבות המזרח התיכון, תרבות המדבר והשבט. אמירויות המפרץ הן המדינות הערביות המצליחות היחידות, רק בגלל העובדה שכל כל אחת מהן מבוססת על שבט אחד דומיננטי.

הגיע הזמן שהעולם הערבי יתעורר מההזיות, ובסיוע המערב ורוסיה ימוטט את המדינות הכושלות והמלאכותיות שהוקמו באזור על ידי הקולוניאליסטים, ועל חורבותיהן – הפיזיות והאידיאולוגית – יקים אמירויות מצליחות ומשגשגות בשליטת המשפחות המקומיות, דוגמת אמירויות המפרץ.