גאוות יחידה?

אי־אפשר מצד אחד לעוף על הציונות הדתית, לטפוח לעצמך על השכם - לפעמים עד כדי שיכרון כוח – ובאותה נשימה להתקרבן כמיעוט נרדף.

ד"ר יועז הנדל , כ"ט בסיון תשע"ח

יועז הנדל
יועז הנדל
צילום: מיטל כהן

התייחסות לקריירה של תא"ל עופר וינטר כאל בעיה מגזרית היא משל עצוב לדרך שבה רואים עצמם חלק מאנשי הציונות הדתית.

וינטר קצין קרבי מצוין – כך אומרים – מעולם לא פגשתי בו בשדה הקרב. כמוהו יש קצינים קרביים מעולים אחרים עם סכין בין השיניים ושכל בין האוזניים. חלקם קודמו אתמול. אחרים לא. למרות זאת, וינטר הפך לסיבה לתלונה.

ההתחלה, אי שם ב"צוק איתן", עם פקודת היום המפורסמת שלו. הביקורת על מה שכתב הייתה חלק מקמפיין משמאל על הדתה בצה"ל. זו הייתה שטות גמורה. למעשה, מי שהיה בוחן את "פקודות היום" של מפקדי החטיבות ערב כיבוש ירושלים ב־1967 היה מוצא מילים חריפות ודתיות בהרבה בשם נצח ישראל והשמדת האויב.

וינטר – סופר לא מוצלח חובש כיפה – כתב והפך, שלא באשמתו, לחלק מהקמפיין על השתלטות הדתיים. המצאה של השנים האחרונות שנופחה כדי להצטרף לבהלה הכללית מאופי המדינה.

אפשר היה לעצור את זה שם, אלא שהסיפור רק מתחיל. במקביל למתקפה משמאל, יש גם מתקפה חריפה מימין בשנים האחרונות על כך שהצבא חילוני מדי. אם משמאל טוענים שצה"ל עובר תהליך הדתה, מכיוון הימין החרד"לי נטען שצה"ל עובר תהליך ליברליזציה לגבי נשים לוחמות ורוח לחימה. צה"ל רופס, כך מכנים שם את הצבא כמו תמונת מראה לאלה שטוענים שצה"ל פשיסט ודתי.

המשותף למבקרים משם ומכאן הוא שרובם התנתקו מזמן מהצבא. בחרו לתת לאחרים - ליברלים ופשיסטים – לעשות מילואים בשבילם. שיהיה זמן להתלונן. כך הפכו אלה שטרונייתם אומנותם לאבות תיאוריות הקונספירציות.

וינטר היה רק כלי שנתקע בדרך: בהתחלה משמאל ואחר כך מימין. סמל לכמה קמפיינרים מטעם, שלא מחבבים את צה"ל ורעיון הממלכתיות. אגב וינטר לא חף מטעויות. כמות המדברים בשמו הייתה בלתי נסבלת לקצין במדים. במקום לעצור את זה, הוא שתק. לא ההישגים ולא הכיפה שעל ראשו קשורים לקריירה שלו.

וכאן הפרדוקס הגדול: הציונות הדתית היא אליטה שנמצאת בכל מקום. בממשלה יש שרים חובשי כיפה, וגם כאלה שגדלו בציונות הדתית כמו ארדן וכץ. שגריר ישראל בארה"ב, היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה הם מהציונות הדתית, כמו גם חלק מהמשנים ליועץ המשפטי. המפכ"ל עם כיפה, ראש המוסד חי בקהילה דתית במרכז הארץ. ראש השב"כ לשעבר דתי, וגם שלושת ראשי המל"ל האחרונים.

כך גם בצבא יש כמות חסרת פרופורציות של מח"טים ותתי־אלופים דתיים. כולם מונו בגלל הכישורים, לא בגלל הכיפה שעל ראשם. ולמרות זאת, כשלא ממנים תת־אלוף אחד לאוגדונר מתחילה התבכיינות חסרת היגיון. ותמיד יש לכאורה סיבה טובה.

כשהיו שלושה אלופים דתיים, בני כיתה אחת מישיבת נתיב מאיר (שטרן, נוה ובר), טענו שהם לא מייצגים באמת את הציונות הדתית. על גרשון הכהן אמרו שגם אם משפחתו מכובדת בציונות הדתית הוא נטע זר. על מנדלבליט כעסו כשפעל לפי הדין הבינלאומי. אבל עכשיו, כשוינטר לא מונה, טוענים שלא רוצים דתיים.

אי־אפשר מצד אחד לעוף על הציונות הדתית, לטפוח לעצמך על השכם - לפעמים עד כדי שיכרון כוח – ובאותה נשימה להתקרבן כמיעוט נרדף. זה לא עובד ביחד.

הציונות הדתית מצליחה להשפיע על כל ממד חשוב של החיים פה – מהפוליטיקה, דרך הביטחון ועד התקשורת – ובזכות ולא בחסד. בזכות חינוך ורצינות תהומית שבה מתייחסים למדינה. בזכות הממלכתיות ולא הזרם החדש של האנטי־ממסדיות.

בזכות אנשי מעשה ולא צייצנים בטוויטר. יש לחברה הזאת גם בעיות, אבל ההישגים מובהקים וראויים לגאווה. להתבכיין על קצין אחד שלא מונה למפקד אוגדה, זו תפיסה של מיעוט מסכן. הפוך מהמציאות.

באדיבות "ידיעות אחרונות"