שירת הברבור של עידן העקירות

רפי קפלן, מנכ"ל מעלה- המרכז לציונות דתית ומתושבי עופרה, שנכח לאורך השנים בפינויים השונים, מדגיש כי למרות הכל, יש תחושה חזקה של תום עידן העקירות

רפי קפלן , כ"ט בסיון תשע"ח

רפי קפלן
רפי קפלן
צילום: עצמי

כל מי שעבר פעם עקירת שן יודע שזה לא דבר סימפטי, אחת כזו עברתי ממש הבוקר. לא הייתה זו הפעם הראשונה, אך הפעם הקדים רופא השיניים וציין: "מה שיכאב לך זה רק המחיר, העקירה עצמה לא תכאב".

אגב, לזכותו ייאמר שצדק. לשאלתי איך לא יכאב בכלל, הסביר כי "החומרים שיש היום בזריקות חזקים בהרבה ממה שהיה פעם"... עברנו היום עוד עקירה, אכזרית בהרבה- עקירת משפחות והרס בתים. זה לא נעים, זה כואב, ובוודאי שלא צודק.

גם פה, יש האומרים כי "זה כבר לא כמו פעם". אנחנו, יוצאי ובוגרי הפגנות, למודי עצרות והתנגדויות- בימית, ארטיס, עמונה, תשעת הבתים, ולצערנו הרשימה עוד ארוכה, כשהכואבת והטראומטית ביותר היא הגירוש מגוש קטיף, מרגישים  שישנה אווירה ורוח אחרת במאבקים העכשוויים.

מה השתנה? יש שיאמרו ייאוש, אני לא חושב שזו הסיבה. יש שיאמרו שתושבי גוש עציון הם פחות מיליטנטים, אוקיי, נגיד... אמנם היישוב אלעזר שבו ניצבת שכונת נתיב האבות נקרא על שם אלעזר (החורני) המכבי, שנפל בקרבת מקום, ועליו על פי מגילת אנטיוכוס אמר אביו שהוא הקנאי מבין בניו, אך באמת מיוחסת לאנשי הישוב מעט מתינות ביחס לגישה של חלקים אחרים בנאמני ארץ ישראל והאוחזים בגבורה באחיזתנו בארץ האבות.

מי שמכיר באמת את התפישה הערכית של רוב מוחלט של מתיישבי יש"ע יודע שמראשית הדרך רצו המתיישבים לחיות בשלום לצד הערבים. לא היו "המתנחלים בארץ האבות" אלו שרבו, פגעו, ורצחו את שכניהם. אף לא גזל אדמות הייתה מגמת פני ראשוני המתיישבים, או ממשיכיהם. מי שרצה ללכת בדרכי וב"נתיב האבות", פעל מתוך רצון להמשיך וללכת בדרכם ממש.

כמי שלמד וממשיך לאחוז בפרקי התורה על האבות, כמקור ההשראה להתנהגותנו, אנחנו יודעים לצטט ולומר שכבר בתחילת אחיזת אברהם אבינו בארץ הוא הזהיר את רועיו על הגזל. כפי שפירש רש"י: "וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט" (בראשית יג,ז), שגם הסביר את סיבת המריבה: "לפי שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל".

וכן, על פי תפישתו את מוסריותו של אברהם- תירץ מדוע ציין הכתוב שהגמלים שהוביל אליעזר עבדו היו "מגמלי אדוניו, (אלא של מי?) "מגמלי אדוניו - נכרין היו משאר גמלים שהיו יוצאין,  זמומין מפני הגזל שלא ירעו בשדות אחרים" (רש"י על בראשית פרק כד פסוק י)

ההבנה שללכת "בנתיב האבות" זה גם נתיב מוסריותם היא ההבנה של כולנו. איננו בוחרים בגזל - ההיפך- רוב מוחלט של ההתיישבות הוקם על אדמות טרשים גם עכשיו מאוויינו הוא לצדק מוסרי.

הרצון לקיים כאן מדינת חוק ומוסר הוא רצון מקובל על מתיישבי יש"ע. אך ברור לכולם שהיו דרכים אחרות לפתור כאן את הבעיה. לא ברור שאדמות אלו אכן נרכשו ממש על ידי הטוענים הערבים לבעלות על הקרקע.  מה שכן ברור זה שלא נבנה שם שום דבר על ידם, ושבעקבות ההרס גם לא ייבנה או יישתל שם דבר. בית המשפט קבע שרק על חלק מהשטח יש בכלל טענות בעלות. על פי המקובל בארץ ובעולם במקרים דומים מוצאים פתרון אחר כדוגמת פיצויים למי שהוכח שניזוק. ברור שבמקרה זה ההרס נובע ממגמות אחרות לגמרי. וכן, אני סבור ש"הדברים כבר לא כמו פעם". כשכואב צועקים, ועקירה זה דבר כואב. עם זאת, לדעתי על אף כל האי נעימות וחוסר חיפוש פתרון צודק ומוסרי יותר, יש במקרה זה גם "משככי כאבים".

יש תחושה שזה סוף העקירות. יש תחושה של תקווה של שינוי ורצון אמיתי מצד חלק גדול מחברי הממשלה למצוא פתרונות לעתיד, ולבנות הרבה יותר ממה שנהרס. הלוואי שזו הסיבה, הלוואי שלא נתבדה.