טרור העפיפונים

החמאס מזהה את הרפיון במענה והופך את ׳טרור ההצתות׳ לנשק המרכזי שלנו.

ארז וינר , ל' בסיון תשע"ח

ארז וינר
ארז וינר
צילום: Yossi Zeliger/Flash90

החמאס יצא למאבק על תשומת לב עולמית לעניינו, עם ׳הפגנת המיליון׳ שהסתיימה בעשרות אלפים בודדים בנקודת השיא.

הנסיון של חמאס לפרוץ את הגדר ולחצות את קו הגבול נכשל והאווירה העולמית הייתה סבירה. עליית מספרי ההרוגים בצד העזתי, הובילה להתקפות וגינויים כנגד צה״ל ומדינת ישראל.

כדי לשמור על ׳גחלת׳ המאבק במשך אותן שבועות, ניסה החמאס ליצור ׳תכנים׳ בכל יום שישי שהגיע. כך חווינו את ׳יום השישי של האבנים׳, ׳יום השישי של הצמיגים׳ ולבסוף, ׳יום השישי של העפיפונים׳.

׳עפיפוני התבערה׳ שהציתו שדות סמוכים לגדר שעמדו לפני קציר, זכו להד תקשורתי נרחב בצד הישראלי ומהר מאוד זוהו בידי הנהגת החמאס, כ׳נשק יום הדין׳ שלהם. בעוד החמאס משקיע ׳מחקר ופיתוח׳ בייצור והפצת ׳עפיפוני תבערה׳ ו׳בלוני תבערה׳, בצד הישראלי התעקשו בתחילה לגמד ולהזניח את התופעה ונמנעו לקרוא לה בשמה- טרור הצתות.

מה גם שהתרחבות התופעה הגיע לאחר יום פתיחת השגרירות האמריקאית בירושלים עם למעלה משישים הרוגים בצד העזתי (רובם ככולם אנשי חמאס).  ההתייחסות לתופעה כשולית, לצד הרצון להמנע מנפגעים בצד העזתי, הביא את צה״ל לנקוט במדיניות פתיחה באש מחמירה כנגד התופעה ולהימנע מירי לעבר אותם מפגעים. כשהלכה התופעה והתרחבה והשדות השרופים בעוטף עזה הלכו והתרבו, קמה זעקה ציבורית למיגור התופעה ולמציאת פתרון.

כאן אירע להבנתנו הכשל התפיסתי הראשון, במקום לקבוע באופן נחרץ שמדובר בטרור הצתות שמסכן חיי אדם (במבחן המסוכנות האפשרית ולא בתוצאה המיידית), לתת למפקדים ברמה הטקטית (שהציעו) חופש פעולה בירי לעבר מפריחי העפיפונים והבלונים ובתקיפת מרכזי הייצור וההפצה שלהם, החלו לעסוק בפיתוח ׳כיפת ברזל׳ לעפיפונים.

המוח היהודי נכנס לפעולה ובכל ערב עודכנו שבצה״ל ומערכת הביטחון שוקדים על פתרון ואף חזינו במרדפי רחפנים ועפיפונים.

ממש בבחינת ׳פתרון מקסימאלי לבעייה נומינלית.

החמאס מזהה את הרפיון במענה והופך את ׳טרור ההצתות׳ לנשק המרכזי שלו. כאן, ישנה התעוררות בצד הישראלי ואנו שומעים גורמים בכל הרמות, מראש הממשלה ועד המפקדים בשטח מדברים על ׳טרור העפיפונים׳.

אבל, למרות ההתבטאויות הנחרצות, הפתרונות ממשיכים להיות בערוץ הפיתוחים הטכנולוגיים, לצד פריסה רחבה של אמצעי כיבוי זמינים.

כך, הנגב הולך ונשרף, החמאס מצא לו נקז לתסכול אנשיו ולהחייאת המאבק הכושל ובצד הישראלי מתחזקת תחושת ׳חמיצות׳.

כשבעיה טקטית לא מקבלת מענה מיידי ונחוש ברמה הטקטית, מתפתחת לה בעיה אסטרטגית. אינני סבור שאותם עפיפוני ובלוני תבערה מסכנים את ביטחון המדינה. אני בא וטוען שהם משפרים את מצבו הפנימי הרעוע של החמאס ופוגעים בתחושת הביטחון של תושבי הדרום. תחושה, שהיא חלק חשוב במרכיבי הביטחון שלנו.