פתאום כולם בעד מחלוקת

שאיפתנו לבניין המקדש וחידוש ימינו כקדם, כוללת את הגעגוע העמוק לשיבת ההלכה האחת לכולם

הרב אברהם וסרמן , ב' בתמוז תשע"ח

הרב אברהם וסרמן
הרב אברהם וסרמן
צילום: עצמי

א. המושג "שני יהודים – שלש דעות" היה ביקורת מושחזת נגד הנטיה היהודית למחלוקת. כיום הפכה המחלוקת לעניין חיובי, עברה 'מיתוג', וקוראים לה בכבוד והערכה "תרבות המחלוקת".

מושג זה הפך לסיסמה של הזרמים הליברלים, המאפשרים, המכילים והמתחשבים (בתנאי שהאחר גם הוא ליברלי כמובן). כשנוסיף לזה תיאוריה פוסט-מודרניסטית, השוללת אמת מוחלטת, נמצא שאפשר לומר כל רעיון ולטעון שהוא מבטא את עמדת היהדות.

עד לא מכבר היה "בית המדרש הישן והנושן" חרב ונטוש אצל גורמים לא אורתודוקסים. כיום, מאדירים את חכמי המשנה והתלמוד שמתווכחים וחולקים, ואף מוסיפים ופותחים אותו כביכול לכווולם.

כולם, במובן הקיצוני ביותר. מי שיחללו שבת בשם 'עונג שבת', אלה שעל שולחנם בפסח ישימו לחם חמץ כדי לזכור שיש רעבים במדינה, וכן הלאה.

המושג הזה מתחבר לדרישה של כל השיטות העוסקות ב"חומרים יהודיים", לקבל לגיטימציה בתוך בית המדרש של היהדות.

פרשת המחלוקת הראשונה בישראל, פרשת קרח, מראה את ההיפך. ואם בודקים במקורות, נראה עד כמה שלילת המחלוקת – ובודאי זו הדוחקת את האמת – היא הלקח המרכזי שלה.

ב. יש להגדיר את גבולות המחלוקת התורנית הלגיטימית, והיא מתקיימת רק בתוך התורה המסורה לנו מהדורות הקודמים, זו שבכתב וזו שבע"פ. לעתים אדם אומר פירוש על פסוק, מופרך וסותר כל מה שידוע לנו מהמקרא ומחז"ל, מראשונים ואחרונים. כשתבוא להתווכח ולהוכיח שטעה – יטען "שבעים פנים לתורה", כל אחד אומר מה שהוא רוצה וקורא לזה "דבר תורה". אלא שרק שבעים פנים לתורה ולא יותר. והפירוש השבעים ואחד- אינו לגיטימי. כך, מי שמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, וכך מי שמוסיף או גורע ממנה. ודאי שלא לגיטימי לשלול את המקור האלוקי של התורה, ולהגדיר "יהדות כתרבות". כלומר, יש תרבות לכל עם, ויש גם "תרבות יהודית".

זו היתה טענתו של קרח למשה – לא מפי הגבורה אמרת את המצוות, ואנו יכולים להמציא אותן כהבנתנו. לכן לדעתו טלית שכולה תכלת פטורה מציצית ובית מלא ספרים פטור ממזוזה. דינה של תפיסה כזו – להעלם מההיסטוריה שלנו, גם אם תקופה מסוימת יש לה אוהדים.

את הלקח הזה למד קרח – קצת מאוחר – כדברי חז"ל. מאז ועד היום הוא יושב בגיהנום ואומר "משה אמת ותורתו אמת והן [=החולקים] בדאין" (בבא-בתרא, ע"ד).

ג. שלא כדברי חובבי המחלוקת, היהדות שואפת לאחדות, ולא להנצחת המחלוקת. כך אמר משה לקרח: בדרכי הגוים יש נמוסים הרבה ואין כלם מתקבצין בבית אחד, ואנו אין לנו אלא ה' אחד ותורה אחת ומשפט אחד ומזבח אחד וכהן גדול אחד ובית המקדש אחד, ואתם מאתים וחמשים איש מבקשים כהונה גדולה. (תנחומא, קרח).

פיצול העם דוקא בצד הרוחני ובקשר בינו לאלוהיו אינו נסבל. את התורה קבלנו כשעמדנו כאיש אחד בלב אחד, באחדות גמורה. "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

ריבוי הדעות והמחלוקות, חיובי מאוד בבית המדרש, כשכל לומד מביע דעתו. כך נוצרת חשיבה עמוקה, תוך ויכוח וליבון הדעות, וההלכה מתחוורת. בדיני נפשות מתחילים דוקא מהקטן שבסנהדרין כדי לשקול היטב את דבריו, גם אם לא יתקבלו אצל הגדולים ממנו. אלא שלאחר המחלוקת יש להגיע להחלטה, וקיים מנגנון (דמוקרטי !) של רוב ומיעוט. כך היה מתחילת דרכנו כעם, ועד תלמידי שמאי והלל "לא שמשו כל צרכן", ומאז נתרבו מחלוקות. אמנם, גם המחלוקת ההיא הוכרעה, והלכה כבית-הלל (ע"פ עירובין יג), ומי שרצה להחמיר כדעת ב"ש ננזף בידי חבריו (ברכות א משנה ז).

כשישבה סנהדרין בלשכת הגזית – עד סמוך לחורבן בית שני – לא היתה מחלוקת שלא הוכרעה, אך כשגלתה סנהדרין – אי אפשר היה להכריע במחלוקות, כיון שבטלה הסמכות המרכזית. יחד עם זאת – עדיין היה כחה של סנהדרין גדול, גם כשגלתה ליבנה. ככל שנקפו השנים וארכה הגלות  - נתרבו מחלוקות, ועל זה נאמר "ותהי האמת נעדרת " – שנעשתה עדרים עדרים (סנהדרין, צז). כמה מגדולי ישראל התאמצו לסכם את הדעות ולפסוק הלכה, בראשם הרמב"ם. בדורות האחרונים רבי יוסף קארו חיבר שו"ע, אלא שמיד פרש עליו רבי משה איסרליש את ה"מפה", הפסיקה האשכנזית. אחריהם באו עוד פוסקים, ושוב התפצלה ההלכה מאוד. אך עדיין יש שכר לפעולתם שכן בחלק הארי של ההלכות – ישנה הסכמה.

ד. המסקנה ממחלוקתו של קרח ברורה: כמה קשה המחלוקת, שכל העוזר במחלוקת, הקדוש ברוך הוא מאבד את זכרו... אמר רבי ברכיה, כמה קשה המחלוקת, שבית דין של מעלה אין קונסין אלא מבן עשרים שנה ומעלה, ובית דין של מטה מבן שלש עשרה. ובמחלוקתו של קרח, תינוקות בני יומן נשרפו ונבלעו בשאול תחתית (תנחומא, קרח). התורה מתנגדת למחלוקת כשזו מערערת על עצם תקפה, על נבואת משה, על ההלכה ועל אחדות העם. האזהרה לדורות היא "ולא יהיה קרח ועדתו".

אחת הסיבות שהמשנה מביאה את דעת היחיד שלא נפסקה הלכה כמותו היא כדי שאם יאמר מישהו שכך שמע מרבו, נאמר לו שאכן יש דעה כזו אך אינה להלכה! לעתים מתחשבים בדעה שלא נפסקה להלכה, לסמוך עליה בשעת הדחק, וגם בי"ד בדור מסוים יכול לפסוק כדעת היחיד, מה שמחזק את מאמר חז"ל "אלו ואלו דא"ח"(ע"פ הקדמת הרמב"ם למשנה). אך העיקר הוא שלאחר מתן הכבוד לכל דעה בבית המדרש – יש להגיע למסקנה, והדעה השניה נשארת בתיאוריה.

שאיפתנו לבניין המקדש וחידוש ימינו כקדם, כוללת את הגעגוע העמוק לשיבת ההלכה האחת לכולם. מקדש אחד, ועבודת ה' אחת. את מגוון הדעות נביע בוויכוח שבתוך בית המדרש, עד שנגיע להכרעה המובילה את כולנו כאחד, יחד, באור פני-ה'.