זהו, התרגלנו?

התקשורת הישראלית לא מפסיקה לערוך מבחני נאמנות הזויים לציונות הדתית. טורה של סיון רהב מאיר מתוך "ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , ג' בתמוז תשע"ח

סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

1. הלוואי שהיו עוסקים במחדל הזה כמו שעסקו בצוללות. הלוואי שזה לא היה כל כך טריוויאלי, כל כך צפוי, עד שזה אפילו לא הופך לכותרת ראשית אצלנו. השב"כ ויחידת דובדבן עצרו השבוע את איסלם אבו חמיד, שהרג את לוחם דובדבן רונן לוברסקי.

ומה מתברר? בהודעה הרשמית של מערכת הביטחון סופר כי אבו חמיד כבר ריצה חמש שנות מאסר בכלא הישראלי בגלל מעורבות בפיגועי ירי מטעם חמאס, בין השנים 2004-2009. ארבעה מאחיו מרצים מאסרי עולם בגלל פיגועים רצחניים, ביניהם הפיגוע בסי פוד מרקט בתל אביב ב-2002, ורצח רכז השב"כ נעם כהן ב-1994. האח הגדול, נאצר, הוא אחד ממייסדי גדודי חללי אל-אקצה, ואף אחד מהבנים שנשפטו למאסרי עולם לא שוחרר בעסקת שליט. לא יאומן. אבו חמיד כבר נעצר ונכלא פעם.

מערכת הביטחון ומערכת המשפט השקיעו בעבר רבות בלכידתו ובשפיטתו. הוא כבר היה בידינו. הוא לא שינה את דרכו בכלא, אלא פשוט השתחרר כדי להמשיך את מה שטרם הספיק. את התסכול והזעם הביע השבוע אחיו של רונן ז"ל, אריק.

מצד אחד הוא הודה מאוד ללוחמים שלכדו את הרוצח של אחיו, אבל אמר שעצוב לו כשהוא יודע כמה נעים ונחמד יהיה לו בכלא הישראלי. הוא אמר מה שכמעט כל קרוביהם של נפגעי הטרור אומרים לאחרונה, באופן חזק וברור: המשפחה מצפה לצעדי ענישה דרסטיים יותר, כבר לא עבורה, אלא עבור משפחות השכול הבאות, חלילה.

2. התקשורת הישראלית לא מפסיקה לערוך מבחני נאמנות הזויים לציונות הדתית. חקירות צולבות לרבנים על ספרים וסרטים שהם קוראים, עם אפס לגיטימציה לשמץ עמדה שמרנית. סריקה אובססיבית של אלפי שעות של חומר גלם כדי לאתר בדל התבטאות מקוממת מאיזה שיעור ישן. פאנלים וימי עיון שלמים על ציות לחוק מול סרבנות במגזר הסרוג. כל הדיון התיאורטי והפילוסופי הזה מנותק לחלוטין ממציאות החיים, ממראה העיניים, מחיי היומיום בישראל שכל אחד מאיתנו חי בה.

הנה בפועל, בעת פקודה, כשפסיקה שנויה במחלוקת של בג"צ הובילה השבוע להרס 15 בתים של משפחות בנתיב האבות, ראינו אותן מקבלות את הדין בממלכתיות-שיא ועוזבות את בתיהן בדמעה ובתפילה, עם קריאה ברורה לנוער הגבעות: תבכו, תכעסו, תמחו – רק בלי אלימות. בחלק מהבתים אפילו שרו "התקווה" עם תום הפינוי. אז אולי די?

3. זוהי הפעם הראשונה מאז השואה שבה אוסטריה לוקחת כך אחריות. ידענו לזעום על הפולנים וליצור משבר גדול כשהם ניסו לטשטש את אחריותם לשואה בחוק חדש. צריך לדעת גם להודות ולפרסם התנהגות הפוכה. קנצלר אוסטריה, סבסטיאן קורץ, ביקר השבוע בישראל. זה התחיל עוד לפני בואו, כשהודיע באופן חסר תקדים באיחור האירופי שיסגור שבעה מסגדים ויגרש 60 אנשי דת מוסלמים קיצונים מאוסטריה. כאן, בישראל, הוא הלך לכותל המערבי, בניגוד לעמדת האיחוד האירופי. טוב שזה הופך לדבר טבעי שמנהיגים עושים פה, אחרי הביקור ביד ושם. הם לא צריכים לראות רק את היקפי ההשמדה והזוועה.

קורץ התפלל, כתב מילים יפות ולא מובנות מאליהן בספר האורחים ("זה כבוד לבקר בכותל המערבי, מקום של קדושה ושלווה, מקום עם חשיבות נצחית עבור כל העם היהודי") ואז התפנה להרבה צילומי סלפי עם ילדי ירושלים. למחרת, בכנס של ארגון ה-AJC, הגיע הנאום ההיסטורי.

קורץ, מנהיג המדינה הדמוקרטית הצעיר בעולם, בן 31, הרכיב קואליציה עם מפלגת החופש הלאומנית שישראל נמנעת כעת מקשר רשמי איתה. אבל שימו לב למה שאמר: "הפעם הראשונה שבה היה לי הכבוד לדבר עם ניצולי שואה, הייתה כשהייתי בתיכון. אני זוכר את המפגש הזה היטב. זה היה כואב וקשה אבל חיוני. הדור שלי הוא האחרון שיכול לנהל שיחות כאלה, ואנו חייבים להקשיב. הבנתי אז שאנחנו אחראיים לא רק למה שאנחנו עושים, אלא למה שאנחנו לא עושים. וכמנהיג אוסטריה, עליי להודות שהיו באוסטריה אנשים רבים שלא עשו דבר. הרבה יותר מדיי אוסטרים תמכו בזוועה הזו. חלקם היו פושעים נאציים של ממש.

אוסטריה נהגה לראות את עצמה כקורבן של הנאצים, וזה בהחלט נכון, אבל לא כולם היו קורבנות. רבים צפו והשתתפו בזוועה כאשר שכניהם נשדדו, נזרקו מבתיהם, נרצחו. לזכור פירושו להודות באמת. אוסטרים רבים תמכו במערכת שרצחה יותר משישה מיליון יהודים, וביניהם יותר משישים אלף אוסטרים. גבירותיי ורבותיי, לקח לאוסטריה זמן רב להיות כנה עם העבר שלה, להבין שהיא לא רק קורבן אלא גם עבריין. הפנינו את מבטנו הצידה במשך זמן רב מדיי, דאגנו למלא את האחריות ההיסטורית מאוחר מדיי. עלינו לשאת בנטל כבד מאוד כעת".

אחרי מחיאות הכפיים הסוערות למילים הכנות, קורץ החל לפרט: חקיקה, חינוך, הנצחה, מלחמה תמידית באנטישמיות ועוד צעדים חשובים. הוא היה יכול לסיים כאן, אבל המשיך והשמיע קול צלול שעוד מנהיגים השמיעו לאחרונה: "זה לא מספיק. האחריות שלנו לא נגמרת בגבולותינו. יש לנו אחריות גם למדינת ישראל. לראשונה אנו מתחייבים לתמוך תמיד במדינת היהודים. נתמוך בישראל בכל פעם שהיא תרגיש מאוימת. השכנים שלנו הם ליכטנשטיין ושוויץ, השכנים שלכם קצת אחרים... זוהי חובתנו.

זה האינטרס הלאומי שלנו. לא בגלל פוליטיקה וכלכלה, אלא כחלק מחובה מוסרית, מאנושיות. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להפסיד ולו קרב אחד. אוסטריה תדאג להבהיר לכל שותפיה במזרח התיכון: אתם כאן כדי להישאר".