אנשים שלא מספרים על עצמם

הבנים שלנו לא משרתים בצבא קודשנו 'כדי להיהרג' כמו שכתבת. הם מקדשים את החיים. מכתב אישי לסופר חיים ולדר.

ד"ר חנה קטן , ו' בתמוז תשע"ח

ד"ר חנה קטן
ד"ר חנה קטן
צילום: עצמי

אני רציתי לספר לך כמה דברים שחשוב שתדע. אולי תרצה לגוון קצת את סיפוריך ולהתחיל לכתוב על אנשים מיוחדים שלא מספרים על עצמם, ולכן אני מספרת לך עליהם.

אבל רציתי לגלות לך סוד קטן - זה לא כמה אנשים. זה אלפי בחורים, ומשפחותיהם, ונשותיהם, ואמותיהם, וילדיהם וקרוביהם. והם כל כך צדיקים שהם אפילו לא מרגישים צדיקים. הם הבעלים שלנו והבנים שלנו.

הבנים שלנו לא משרתים בצבא קודשנו 'כדי להיהרג' כמו שכתבת. הם מקדשים את החיים. וכאנשי אמונה, הם מבינים שהכול בידי שמיים, והם שלוחי מצווה במקום שההיזק לצערנו מצוי, ולכן אין להם הבטחה שהם אינם ניזוקים.

אכן הם נכנסים לסכנה גדולה בעת מלחמה כשהם נקראים אליה, וגם בימים שקטים יחסית הם מתייצבים למילואים במשך עשרות שנים, גם כשהמשפחה גדלה, ועוזבים חמישה ילדים ויותר ואשה ופרנסה למשך שבועות ארוכים כל שנה.

והכל מתוך בחירה, מתוך שליחות, מתוך אהבת ישראל, אהבת התורה, ואהבת הארץ, ומתוך מידות נעלות של מסירות נפש צרופה, בענווה, ללא תחושת 'קורבנות' וללא שמץ של גאווה. וזה שהם לא רואים בזה סיפור, הופך את זה לסיפור מיוחד במינו.

שנים ארוכות אני מקריאה לילדי מפרי עטך על אנשים שדווקא מספרים על עצמם ועל 'מעשי צדקות' - למשל על איש שנתן סכום גדול לצדקה מסיבה מסוימת ועזר וסייע.

אז רציתי שתדע שהבנים והחתנים שלי  ושל חברותיי נותנים את גופם ואת כל מאודם, ומוותרים על ממונם על התקדמות מקצועית, ומשרתים במשך 24/7, לאורך שנים (וכן, הם גם נותנים צדקה, הרבה ממנה למוסדות חרדיים).

ויש סיפור שסיפרת על ילד שוויתר על שנת לילה כדי לשמור על סבא; רק רציתי שתדע שהבנים שלנו במשך שנים ואח"כ במשך חודש כל שנה מחליפים שנת לילה במיטה נוחה עם שמיכת פוך, בלינה בשטח בחברתם של היתושים ושל השמש הקופחת. אלו הם מעשים גדולים.

אז אולי תכתוב סיפורי צדיקים על בחורים צעירים ששוכבים 12 שעות רצופות במארבים על אבני הבזלת בגולן ועל טרשי גבול לבנון ובחולות עוטף עזה, ללא תזוזה, רק כדי שאחרים שהם אינם מכירים [אבל זה ממש לא משנה להם] יוכלו לישון שנת לילה דשנה?  ויש סיפור על אדם שעבד בארגון 'הצלה' ויצא מביתו כדי לסייע בהצלת חיים. כן, וזה מידי יום או שבוע. אבל, הרב ולדר, הוא חוזר למיטתו החמה ולאשתו ולילדיו והוא לא מסכן את נפשו.

רציתי לספר לך שהבחורים המיוחדים האלו מגיעים הביתה פעם בשלושה שבועות, לאחר לילות לבנים, בחום ובקור, בחושך ובגשם, כשהגעגוע למרק חם של אימא או לחיבוק של האח הקטן מדגדגים בנשמה, ולפעמים גועה הגעגוע לסתם תפילה בבית כנסת מסודר שמתנהלת בנחת, במקום תפילה חטופה בשטח בין משימה למשימה. ופעמים אינספור הם שוכבים על הגדר, כפשוטו, עבור חברים, כי אין כמו אחוות חברים שאכלו מאותו המסטינג... ולא משנה מה צבע הכיפה של אותו חבר, ואולי זאת כיפה שקופה, אבל מלאכי שמיים עולים ויורדים לברכם גם מתחת לכיפת השמיים.

ובזה העסק לא תם - חלק ניכר מהבחורים הנפלאים האלו תורתם אומנותם, ולמרות כך - הם משרתים בצבא. עם הפרידה הקשה מהסטנדר. הם מלטפים את הגמרא הענוגה ומבטיחים לחזור אליה בקרוב, ובינתיים אורזים בתוך תיק הזית סט משניות לשינון ולימוד יומי בין שמירה לנמנום ולהקפצה. וכשהשירות נגמר הם חוזרים בלב משתוקק וברעב אמתי לתורה להיכל הישיבה לשנים רבות ומתוקות של לימוד, ומקימים בתים שמאירים את העולם במתיקותם. הם בוחרים בתורה מתוך ישוב הדעת ואהבת ה' ונפש טהורה. הם לא מוותרים על אהבת עולם.

ואנחנו האימהות, אימהות לחמישה וששה ושבעה ושמונה חיילים קרביים, עומדות ומתפללות לשלומם. האם יש עוד ציבור בו אימהות נושאות על כתפיהן כל כך הרבה בנים חיילים, ותפילותיהן עליהן אהבה בשבתן בביתן, בלכתן בדרך ובשוכבן ובקומן? נדמה לי שזה ממש יכול להיות מעניין אם תכתוב על זה סיפור קטן. מה אתה אומר, הרב ולדר?