בין וויליאם לארתור

ממשלת ישראל, במורך לב, נמנעת מלתבוע את עלבונו של העם שהעיר הזאת היא פסגת תפילותיו וגעגועיו. היא שותקת גם כשארמון קנזינגטון "משבח את אופיו ההיסטורי" של הביקור ובשתיקתה עושה את עצמה שותפה לסילוף ההיסטוריה.

עו"ד אליקים העצני , י"ב בתמוז תשע"ח

אליקים העצני
אליקים העצני
פלאש 90

נכדה של מלכת בריטניה, וויליאם הדוכס מקיימברידז', מבקר בארצנו וזו תהיה – לדעת שגריר בריטניה – "חגיגה ליחסים בין ישראל לבריטניה". לכאורה הוא צודק, שכן 70 שנה לא דרכה כאן רגל אנגלית מלכותית.

כמובן, לא המלכה קובעת בדברים האלה כי אם משרד החוץ, ושם לא שכחו את גירושם מא"י ע"י המחתרות היהודיות, גירוש שבישר את התפרקות האימפריה כולה. על הרקע הזה, חגיגת תיקון היחסים יכלה להיות כמשקה צונן ביום שרב, אלולא...הזבוב שצף למעלה, וכוונתי להודעת ארמון המלוכה כי ביקור הנסיך יתקיים בירושלים העתיקה "שבשטח הפלסטיני הכבוש".

הוויכוח עם הדוכס אינו אישי, ואת המדינה האנגלית היתה צריכה ממשלת ישראל להעמיד על מידת סדום שבעמדתה, התהפכות הערכים: מתביישים במה שראוי לגאווה ורק הרע נחשב לטוב.



טוען....

סיבה לחגיגה היתה לבריטניה בשנה שעברה, כשמלאו 100 שנה לאירוע שהיה ראוי שתתגאה בו באמת: הצהרת הלורד ארתור בלפור מנובמבר 1917 ובתוכה ההבטחה לתמוך בהקמת "בית לאומי לעם היהודי בא"י", וכמו הטרקלין לבית, כך היתה ירושלים 3000 שנה טרקלינו של הבית הלאומי הזה. הצהרת בלפור הניעה גלגל היסטורי ענק שהשפיע רבות על העולם - עשה צדק עם אומה נרדפת ומושפלת והקים מגדל עוז חיוני לעולם החופשי, לדורות. אלא, עפ"י כללי סדום, אנגליה וויתרה על הזכות לחגוג, וזאת כדי שלא להרגיז את הערבים, הווי אומר – בגלל אותו הזבוב. היום, במקום להתגאות במעשה המפואר של החזרת ירושלים ההיסטורית לבעליה, הנסיך בביקורו מעוות את ההיסטוריה ומעקם את החוק הבינלאומי, מוריד את ירושלים לנקודת השפל של "שטח פלסטיני כבוש".

ממשלת ישראל, במורך לב, נמנעת מלתבוע את עלבונו של העם שהעיר הזאת היא פסגת תפילותיו וגעגועיו. היא שותקת גם כשארמון קנזינגטון "משבח את אופיו ההיסטורי" של הביקור ובשתיקתה עושה את עצמה שותפה לסילוף ההיסטוריה.

בדלית ברירה, מה שישראל לא תאמר לאורחה האציל ייאמר לפחות כאן, ולו  "למען הפרוטוקול".

היסטורית, ירשום נא הדוכס לפניו ש"העם הפלסטיני" הוא תגלית מודרנית. ארכיאולוגים בריטים חפרו כאן ולא מצאו מטבע, כתב או שפה פלסטינים. השרידים הפלישתים שמצאו, השתייכו לגזע ה-ארי, בעוד הערבים (כמונו) – שייכים לגזע השמי.

בלפור בהצהרתו לא דאג "לעם הפלסטיני", פשוט מפני שב-1917 הערבים טרם נפלו על ההמצאה הגאונית הזאת. באירופה קוראים לארץ ישראל "פלסטיין" בגלל המצאה אחרת, של הקיסר הרומי אדריאנוס מהשנה השנייה אחרי הספירה, שביקש למחוק את השם הרומי הקודם "יודיאה" (יהודה). חוץ מזה - בימי אדריאנוס, הפלשתים המקוריים, אלה של גוליית, כבר נעלמו מזמן. מכל עמי הקדם שרד רק העם היהודי .

ההיסטוריה האירה פנים לבריטים גם בוועידת סן רמו ב-1920, שם אימצו המעצמות שניצחו במלחמה את הרעיון המהפכני שלה, שלעם היהודי מגיע בית לאומי ובארץ ישראל דווקא. את הרעיון הזה הגשים ביולי 1922 "חבר הלאומים". הגוף הכל-עולמי הראשון הזה עשה מהצהרתו של בלפור חוק בינלאומי - הכניס אותה כחלק בלתי נפרד אל תוך כתב המנדט שלפיו קיבלה בריטניה את "פלסטיין" בנאמנות בעבור "העם היהודי", עם הוראות מפורשות לדאוג לעלייה יהודית ולהתיישבות צפופה של יהודים על הקרקע.

משק כנפי ההיסטוריה הדהד גם מתוך המבוא לכתב המנדט, בו נאמר: "בזאת ניתנת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ ישראל וזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו".

ואם לא ברור למשרד החוץ הבריטי שהמלים הללו חלות על ירושלים, ינסה נא להתמודד עם דבריו של אחד מגדולי המשפטנים הבינלאומיים, הפרופסור והשופט סר אליהו לאוטרפכט: "ירושלים, הבירה הרוחנית, הפוליטית וההיסטורית של העם היהודי, שימשה ועדיין משמשת כבירתה הפוליטית של אומה אחת בלבד – זו השייכת לעם היהודי".

כך היה בכל ימיו של חבר הלאומים. באפריל 1946, ערב סגירתו, הוא השאיר צוואה: לדאוג לזכויותיהם של אלה שטרם קבלו את עצמאותם. ואכן, היה מי שדאג. עוד שנה לפני כן, ב-1945, התכנסה בסן-פרנציסקו הוועידה שהולידה את האו"ם ושם נוכחה משלחת יהודית נכבדה ובתוכה – המנהיג היהודי האמריקני הרב סטפן ווייז, אליהו אילת מהארץ, הלל קוק והפרופסור בן-ציון נתניהו.

כולם נקבצו על מנת להבטיח שממגילת האו'ם לא תושמט מילה אחת, מרכזית, בפרק העוסק בסוגיית שטחי המנדט, ירושת חבר הלאומים, שטרם הפכו למדינות ריבוניות. החבורה הנכבדה הצליחה במאמציה. עפ"י הסעיף 80 למגילה התחייב האו"ם שלא לשנות "כל זכויות של מדינות או עמים שנרכשו מכוח המנדטים למיניהם".

המילה שדאגו להכניסה לסעיף הזה היתה כמובן - "עמים", והכוונה היתה שההבטחה ההיסטורית של המנדט להקמת בית לאומי "לעם היהודי" תחייב גם את האו"ם. מכאן, שישראל פעלה כדין כאשר החילה את ריבונותה על ירושלים, וכאשר היא בונה התנחלויות היא מגשימה את הדרישה המנדטורית "להתיישבות צפופה על הקרקע" של יהודים בא"י. ולהיפך, כל ההחלטות האנטי-ישראליות הממלאות את האו"ם על גדותיו בטלות ומבוטלות, מפני שסעיף 80 למגילת האו"ם אינו מרשה לשלול ולו סנטימטר אדמה אחד בין הירדן לים - מן העם היהודי.

לא מומלץ לנצל את ביקורו של הנסיך וויליאם כדי להתחשבן עם אנגליה על כל חטאיה ב-26 שנות שלטונה, עד ל-15 למאי 1948, כאשר הניחה לארץ את המנדט והסתלקה - לא לפני שעשתה הכל כדי שהיהודים יובסו במלחמה שפרצה מיד עם צאתם.

לא נתחשבן, אך גם לא ניתן להשכיח את האמת ההיסטורית-משפטית שכל מה שבריטניה הניחה לארץ בברחה מכאן במאי 1948, וירושלים בראש, שייך אך ורק לעם היהודי.