בקנאו את קינאתי

הקנאה האנושית בצורה הרגילה שלה, נובעת ממגמה שלילית, מגמה לקחת מה שיש לחבר על מנת שיהיה לי יותר

הרב ברוך אפרתי , י"ט בתמוז תשע"ח

הרב ברוך אפרתי
הרב ברוך אפרתי
צילום: עצמי

מושג ה'קנאה' מתברר בפרשתינו כמושג חיובי:

" פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי, לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

פנחס אשר קינא לד' והרג את זמרי וכוזבי אשר  חטאו בחטא השיטים, זוכה ל'ברית שלום' אלוקית אשר תלווה אותו.

בתרבות העכשוית, מקובל לחשוב על מושג הקנאה כמושג שלילי.

כולנו מחנכים את ילדינו שלא לפעול מתוך קנאה בחבר או באח, שלא לתת לדחף הרגשי של הנקמה הנובעת מהקנאה לשלוט על מעשינו.

על כן, יש לעיין על איזו 'קנאה' מדברת התוה"ק בצורה כה חיובית, עד כדי הבטחת 'ברית שלום' למי שהרג אנשים מתוך קנאה לד'.

נראה כי יש ארבע אבני דרך במושג הקנאה החיובית בתורה, לעומת זו השלילית:

א.קנאה מחושבת.

יסוד הקנאה של פנחס היתה מחושבת ולא נבעה מדחף פרוע.

כך כותב רש"י בשם חז"ל: "ראה פנחס מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא, מיד ויקח רומח בידו".

חז"ל מדגישים את שלבי הקנאה.

ראשית, המעשה השלילי אינו מעלה בפנחס דחף שלילי. המעשה מזכיר לו את עולם ההלכה, העולם של סדר הופעת רצון ד' בעולמו, בצורה מחושבת.

לאחר שנזכר ב'הלכה', נועץ פנחס בגדול ממנו. הוא אינו פוסק לעצמו. לאחר שגדול הדור מאשר את ההלכה של הופעת הקנאה במצב כזה, פנחס יוצא לנקום נקמת ד'.

ב.מגמת הקנאה.

הקנאה האנושית בצורה הרגילה שלה, נובעת ממגמה שלילית, מגמה לקחת מה שיש לחבר על מנת שיהיה לי יותר. זו מגמה מסכסכת, השמה בבסיסה את העקרון ש'החזק שורד'. אין קניין אמיתי לפרט, אפילו לא לגבי אשתו, ועל כן מי שיש לו יותר כח לקחת, יקח.

אמנם, מגמת קנאת פנחס היתה השלום. פנחס אינו מכוון לקחת מאומה מזמרי. הוא מכוון לשם ד', להפסקת התרבות השלילית בעולם, התרבות המינית הפרועה אשר הורסת את מבנה המשפחה, את יחסי האדם עם חבירו. פנחס נאבק דוקא על שלימות המשפחה, על הערכם של נישואין.

על כן, אך טבעי הוא שפנחס יזכה בברית שלום מאת ד', שכן מגמת הקנאה שלו לא היתה המפריד בין האנשים כי אם המחבר.

ג.אחריות עד כדי מסירות נפש.

אין ספק שמירב הסיכויים היו שפנחס יהרג. שכן רוב ישראל החלו לזנות עד כדי מצב שאפילו גדולי הדור החלו בכך.

פנחס ידע שמי שמנסה לפגוע בהשתוללות העריות הזו, שם נפשו בכפו. אמנם, פנחס ראה לנגד עיניו את המאבק התרבותי הגדול בין ישראל לעמים, בין התרבות האלוקית המקדשת את ערכי המשפחה לתרבות ההוללות השמה את יצרי האדם במרכז האשיות. פנחס מעדיף את טובת האמירה של התרבות הישראלית על פני טובתו הוא.

במובן זה, דומה הקנאה הטובה של פנחס לזו השלילית היום יומית, שכן גם בקנאה השלילית כמה מקרים היו של התאבדות מתוך קנאה.

אלא שמסירות הנפש של פנחס היא מסירות נפש על משמעות החיים עצמם, בעוד הנטיה להתאבדות בקנאה השלילית נובעת מיאוש ובריחה.

פנחס מוסר את נפשו מתוך אחריות למצב, בעוד התאבדות מקנאה נובעת מבריחה מאחריות, מיאוש מהמצב שנוצר.

ד.האומץ להיות שנוי במחלוקת.

אין ספור סיבות היו לפנחס שלא לקום ולהרוג את זמרי. הסיבה הגדולה שבהן- זמרי היה מנשיאי העם, ויותר מכך, גישת זמרי היתה דעת הרוב בעם.

פנחס יכל לחמוק מאחריות בקלות, לתרץ שאין מקום למעשה קיצוני במצב שגדולי הציבור הכריעו לחטוא.

אמנם, מעשה פנחס לא נבע מבקשת כבוד או מצורך בממון או טובות הנאה, שכן אז היה נמנע מהסתכסכות עם מנהיגי הציבור. פנחס הגיע מתוך עמדת המוסר האלוקי, מתוך דבקות ברצון ד', ועל כן עצם העובדה שזמרי היה נשיא רב השפעה, לא היתה רלבנטית.

פנחס דבק במשימה, ולא שם את דעתו למציאות היותו נתון במיעוט. הוא התעלם מהתחושה הנוראית של היות האדם בדעת מיעוט בקרב ההמון השואג, עמדה שאינה פופולארית, ובכל זאת דבק בדבר ד'.

לסיכום ניתן לומר, שדרכו של פנחס מהווה את ההפך הגמור מהקנאות השליליות היומיות של החברה, שכן פנחס הגיע ממחשבה סדורה, עם מגמה טהורה, עם אחריות ציבורית ועם אומץ גדול להובלת תהליכים.

אנו יודעים- חזרת השכינה לציון בימינו משולבת באורו של פנחס הוא אליהו, המשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. זוהי מנהיגות אמיצה של קודש המאיר את החיים כולם, גם במקרים שאינם זוכים לאהדת ההמון ומנהיגיו.

הנה שב אלינו אליהו מלאך השלום והברית בין ישראל לאלוקיו, בבתי המדרשיות אשר עומדים על דבר ד' בטהרתו ואהבת ישראל בתומתו.