על עיתונאים ורבנים

האם לרבנים אין חובת מחאה במקום שיש פריצת גדרה של תורה? האם הרבנים נועדו רק בשביל טקסים וקבלות פנים?

ידידיה שילה , י"ט בתמוז תשע"ח

חדשות אורח
חדשות אורח
צילום: iStock

בעיתונו "מצב הרוח" לפרשת בלק תשע"ח, תוקף חגי הוברמן, עורך העיתון, את הודעתם של וועד רבני בנימין, המתנגדת להקמת מכינה לבנות דתיות המתגייסות לצה"ל בתחום המועצה.

לדעתו, עליהם לעשות חשבון נפש מדוע דעתם אינה נשמעת לציבור.

כיוון שגם חגי הוברמן החמוש במקלדתו כותב כל מיני דברים, אני קורא לו לעשות חשבון נפש, מדוע דבריו אינם נשמעים. למשל, מר הוברמן מרבה להוכיח שאי אפשר לסמוך על הליכוד בכל מה שקשור להתיישבות ביש"ע.

הוא וחברו מנחם רהט מרבים להתלונן על ה"פראיירים" עם הכיפות הסרוגות שממשיכים להצביע לליכוד. והנה, למרות מה שהם כותבים, (בצדק), הדתיים ממשיכים להצביע לליכוד בהמוניהם. האם עיתון "מצב הרוח" קרא לעצמו לעשות חשבון נפש, מדוע דבריו אינם נשמעים?

באותו גיליון מביא מנחם רהט גילוי חשוב על מכתבו של הגאון ר' ברוך בער לייבוביץ' (הברכת שמואל) אל הרב קוק, ובו מעתיר הרב הנ"ל, שבחים מפליגים על הרב זצ"ל. האם הרב קוק היה שותק על דברים שראה, רק מפני שדברי המחאה אינם נשמעים? הרב קוק כותב לאנשי רחובות לבטל את ההצגה שעשו בפורים, בתיאטרון מעורב. האם זה עזר? הרב קוק כתב בחריפות נגד חרדים שהעדיפו קנייה של יבול נכרי בשנת שמיטה. האם זה הועיל? הרב קוק קרא ליהודי חו"ל להציל את נפשותיהם ולעלות ארצה. כמה שמעו לקולו?

האם לרבנים אין חובת מחאה במקום שיש פריצת גדרה של תורה? האם הרבנים נועדו רק בשביל טקסים וקבלות פנים? האם צריכים הרבנים להיות אנשי אמת, שמביעים את עמדתה של תורה בכל תחום, כמו "מצעד הגאווה" למשל, או להגיד רק דברי חנופה שנועדו להנעים את אוזניו של הציבור הנאור? גם מצעד הגאווה צעד למרות מחאותינו, אז צריך לשתוק?  

ולגופו של עניין, גיוס בנות דתיות לצה"ל, לו היו הרבנים שותקים כעצתו של מר הוברמן,  היינו מגיעים למצב שבו כמעט כל הבנות הדתיות היו מתגייסות לצה"ל. הרי זה הרבה יותר "קול" להיות חיילת עם מדים ולקבל מעמד בקונצנזוס הלאומי. הצבא משקיע הון תועפות כדי למשוך את הבנות הדתיות להתגייס, וברור שיש לזה השפעה. אלו כל הבנות הדתיות היו מתגייסות לצה"ל, היינו חוזרים לרמה הדתית שאפיינה את הזרם הסרוג, לפני חמישים שנה.

לגבי סירוב הפקודה בזמן ההתנתקות כותב חגי שמספר המסרבים פקודה לא מגיע למספר אצבעות של יד אחת. דברים אלו אינם מדויקים. כדי לבצע את הפינוי בפועל, ע"י המעגל הראשון, הצבא השתמש בחיילים שיש להם יותר מדי מה להפסיד. חיילים באמצע קורס פיקודי, או באמצע מסלול ביחידה מובחרת. צוערים בקורס טייס, שוטרי מג"ב ויס"מ שמתפרנסים מעבודתם, ועובדי משרד הביטחון. יחידות שלמות של חי"ר, כמו גולני, הוצאו מן המעגלים הראשונים בגלל חיילים שביקשו לא להשתתף. מה גם, שחיילים שהתלבטו בעניין, הסתמכו על דעות של רבנים אחרים שהתנגדו לסירוב פקודה. גם במקרה הזה, חובתם של הרבנים הסוברים כך, היתה לומר את דעתם. וכי מעשה חמסנות שהוא עבירה דאורייתא נעשה מותר בגלל פקודה? האם רבנים פטורים מלהגיד את עמדת התורה ואת סדרי העדיפויות הערכי שלה, רק מפני שהדברים לא נשמעים?

גם הדין של "מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע" נתון לשיקולם הערכי של הרבנים. יש מקרים שהרבנים משתמשים בכלל הזה ושותקים, ויש מקרים שלא. גם בזה צריך להיות תלמיד חכם כדי להכריע.

מר הוברמן מתיימר להיות גם הפסיכולוג של כמה רבנים, בקביעתו שהתבטאויות קיצוניות שלהם נובעות מתסכול על זה שלא נשמעים להם. לרב עובדיה יוסף זצ"ל היו כמה התבטאויות שלא נעמו לאוזניים נאורות, ובכל זאת הגיעו להלוויה שלו כמיליון ישראלים. האם גם אצלו היה מעז מר הוברמן לתת חוות דעת פסיכולוגית? או שברבני הציונות הדתית מותר לזלזל כי ממילא הציבור שלהם לא נשמע להם. כדאי לזכור שההתיישבות ביהודה ושומרון ובנימין הוקמה מכוח עוז רוחם ופועלם של הרב צבי יהודה קוק ותלמידיו, וחבל שישנם אנשי ציבור ועיתונאים שמנסים להשכיח את זה.

כולי תקווה שהעיתון "מצב הרוח" ישתפר מחר. ואם ימשיך העיתון לחגוג את חוסר הציות לעמדת הרבנים, מן הראוי לשנות את שמו של העיתון ל"מצב החומר".

חגי הוברמן מסר בתגובה למאמר: רשימתו של ידידיה מחייבת תגובה מפורטת, עתירה בעובדות היסטוריות מדוייקות. אבל אני מעדיף בימים אלו של שלושת השבועות לא להמשיך בהתנצחות שתהיה מן הסתם ממושכת. אלך בשיטת הרב עמיטל זצ"ל בוויכוח שהיה לו עם חנן פורת זצ"ל: הקורא קרא מה אני כתבתי, קרא מה כתב ידידיה שילה, וישפוט על פי מיטב הבנתו.