קצינים - משרת אמון?

מאיר גרוס , י"ט בתמוז תשע"ח

מאיר גרוס
מאיר גרוס
צילום: עצמי

מינוי קצינים נתון היום בידי המטכ"ל, להלכה. ולמעשה, בידי הרמטכ"ל. לא ברורים הקריטריונים, אין ועדות איתור ניטראליות. ולתפקידים מכריעים של חיים ומוות מתמנים קצינים שהציבור הרחב אינו יודע אם הם אומנם המתאימים ביותר.

הנקודה הזאת בולטת לאחרונה כשעלה נושא מינוי סמנכ"לים במשרדי הממשלה על ידי השר, כמשרת אמון. כמו המנכ"ל. גם מינוי היועץ המשפטי בכל משרד נמצא על הפרק. האם השר יבחר את היועץ או ועדת איתור. כשאחת הטענות אומרת שאם השר הוא הממנה, מה יקרה כשיתחלף השר. (ובעצם, אז מה?- יתחלף גם היועץ המשפטי)

ונותר הצבא, כגוף ההיררכי ביותר במדינה, ששם רק התוצאה- המינוי- נכנס לתוקף, בלי לפרסם את הנימוקים על העדפת פלוני על אלמוני. ושם, כדאי לציין, ההחלטה היא לשנים רבות. ההחלטה על הקידום יכולה להביא את הקצין הספציפי עד לרמטכ"לות. או לגדוע קריירה מבטיחה. לעיתים רק כי "אין כימיה" בין הקצין למי שמחליט.

לכאורה, זו משרת אמון במובן אחר. אם חייליו ופיקודיו מוכנים ללכת אחריו בקרב, זה הקריטריון החשוב – אולי- ביותר. אם להם יש אמון שהוא ינהל את הקרב והמלחמה בצורה הטובה ביותר, ובתבונה ושכל טוב – זה החשוב. אחרי ככלות הכל הם מוסרים את נפשם בפועל.

בזמנו התפרסם סיפור על טייס , בקרב על בריטניה במלחה"ע  השנייה, שמפקדו שיבץ אותו כמספר 2 שלו בתקיפה חשובה ביותר. הטייס שאל אותו: הרי אתה שונא אותי, למה שיבצת דווקא אותי איתך?  השיב המפקד: אתה הטייס הטוב ביותר, ואני צריך אותך אתי. אכן, אני שונא אותך ואמשיך לשנוא אותך, אבל אתה הטוב ביותר למשימה. האם אנו יכולים לצפות לשיבוצים שייעשו מתוך גישה כזאת? והרי לא מעט אלופים (בדימוס, כמובן)  ציינו בתקשורת שקצין מסוים צריך להיות מפקד קרבי בכיר. בגלל כישוריו ויכולותיו. אך הוא לא מונה.

ואולי צריך להקים ועדות איתור ומינויים שלא יהיו מורכבים רק מהמטכ"ל, שהוא בהחלט חשוד שיפעל לפי רצון הרמטכ"ל. תוספת של שופט או דיין, אלופים בדימוס שיושרם הוא ללא רבב, יכולים להחזיר את אמון הציבור בנושאי המשרות בצה"ל. אפילו בבית המשפט הנשיאה אינה המחליטה הבלעדית,

אגב, הצורך באישור שר הביטחון וראש הממשלה יכול לסייע. בתנאי. בתנאי שהם יכולים להביע את דעתם, וזאת לאחר בדיקה משלהם ולא קבלת דברי הרמטכ"ל. וכמובן, ללא פרסום רצון הרמטכ"ל. על הציבור לקבל את ההחלטה הסופית ולא את ההמלצות של זה או אחר, באמצע הדרך.

ואל נשכח, שהקצינים המגיעים לישורת האחרונה, הם אלו שמישהו כבר קבע קודם שהם בכלל יהיו שם. כך, אגב, עושים- ואולי מותר גם להדגיש "עשו"- במערכת המשפט. משמע, שהרמטכ"לים הבאים כבר נבחרו מתוך מספר מצומצם של קצינים. אנו כולנו מקווים שכולם מתאימים. אנו יודעים עם זאת שרבים שאינם שם, כבר נבלמו בשלב מוקדם יותר. וזה אינו לתפארת מדינת ישראל.

ואם הזכרנו את בית המשפט העליון, למה שלא נחיל גם בצבא את חוק כבוד האדם וחרותו. ואת חופש העיסוק. שהרי אסור לבלום קצין שהוא ראוי על פי החוק הזה. מי שבחר במקצוע צבאי והוא מתאים לו, זכאי למצות את יכולותיו. כמו כל אזרח. ואסור לבלום אותו, כי הנזק הוא של כולנו.

ומה עם המידתיות? ברור לכולנו שהכיפה אינה נכנסת לשיקולי המטכ"ל. מבחינה עקרונית , כמובן, ולא בגלל שאף כיפה אינה נוכחת שם. אבל עדיין אין זה מידתי שעל אף חלקם המשמעותי של הכיפות בצבא- ובוודאי ביחידות הקרביות - הן אינן מטפסות למטכ"ל. שום סטטיסטיקאי לא יקבל זאת כמקריות מוזרה.

הטובים לטיס- קבעו בחיל האוויר. הטובים ביותר לפיקוד, אינו ציפייה מוגזמת. בנפשנו הדבר.