הערבים אזרחי ישראל בין הרצוי והמצוי

מספר גדל והולך של ערבים בישראל המזדהים עם המדינה ורואים את עצמם כישראלים לכל דבר, כחלק בלתי נפרד מהמדינה

ד"ר מרדכי קידר , כ"ג בתמוז תשע"ח

(צילום: דניאל רצבי)

סוגיית הערבים אזרחי ישראל היא סוגיה סבוכה ומורכבת, בשל מורכבות האוכלוסייה הזו מצד אחד, ובשל המצב הגיאו-פוליטי שהיא נמצאת בו, מצד שני.

האוכלוסייה הזו – שהיא כחמישית מאזרחי מדינת ישראל – כוללת מאמינים בחמש דתות שונות: מוסלמים, נוצרים, דרוזים, עלווים ואחמדים, וזאת בנוסף לשתי דתות נוספות הקיימות בישראל, שומרונים ובהאאים.

מבחינה תרבותית מבחינים בשלוש קבוצות עיקריות: בדווים, פלאחים ותושבי ערים, ויש הבדלים ניכרים באורח חייהם ובמאפייניהם הסוציולוגיים. מבחינת ההתייחסות למדינה חשוב להזכיר שהדרוזים, וחלק מהנוצרים ומהמוסלמים (בעיקר הבדווים) משרתים בצה"ל ובכך הם נוקטים עמדה ברורה בשאלת האופן שבו הם רואים את מדינת ישראל.

על רקע חלוקות משנה אלו של "המגזר הערבי", עומדת בראש ובראשונה שאלת הזהות שלהם: יש בהם מי שמגדירים את עצמם כערבים, חלק בלתי נפרד מהאומה הערבית, בלי קשר לדתם או להשתייכותם התרבותית. בראייתם, מוסלמי, נוצרי ודרוזי שווים זה לזה, אחים למאבק נגד "הקולוניאליזם" שהתנחל במולדת הערבית. את הרעיון הזה הוביל עזמי בשארה ומפלגת בל"ד שהקים. על פי גישתם, לישראל אין זכות קיום כמדינה יהודית ודמוקרטית, היא חייבת להפוך למדינת כל אזרחיה ולאפשר לכל מי שטוען שהוא פליט פלסטיני או צאצא של כזה לבוא אליה ולהתאזרח בה.

בניגוד להגדרה "ערבית" זו, רוב הערבים אזרחי ישראל מגדירים את עצמם כיום כ"פלסטינים" אזרחי ישראל. ההגדרה העצמית הפלסטינית היא תוצאת האנתיפאדה הראשונה (1987-1992) שהעניקה לפלסטינים הכרה ערבית ובינלאומית רבה כעם מובחן הנלחם בכבוד על זכויותיו, על שחרורו ועל אדמתו. הבלגן שהשתרר על העולם הערבי החל משלהי 2010, שנקרא בתחילתו "האביב הערבי" והפך למרחץ דמים נורא ואיום, מרחיק רבים מהערבים אזרחי ישראל מהזדהות עם העולם הערבי המסוכסך והאלים ומגביר את הזדהותם הפלסטינית הפרטיקולרית.

הרשות הפלסטינית תחת הנהגת ערפאת ניסתה להשתלט על סדר היום של הערבים בישראל אך אלו ברובם הגדול – למרות הזדהותם הרגשית עם הפלסטינים תושבי יהודה, שומרון ועזה – דחו התערבות זאת בתוקף.

אזרחים ישראלים ערבים אחרים מדגישים בעיקר את השתייכותם האסלאמית, ואת היותם חלק בלתי נפרד מהאומה האסלאמית המובלת כיום על ידי תורכיה וארדוע'אן. הם רואים במדינת ישראל בעיה דתית, שכן על פי גישתם האסלאם בא לעולם בשביל להחליף את היהדות והנצרות ולנכס לעצמו את כל מה שפעם היה יהודי או נוצרי. ליהודים – בראיית האסלאמיסטים – אין זכות למדינה, לצבא, למשטרה, לארץ ולריבונות, כי היהודים – כמו הנוצרים – חייבים לחיות תחת רחמי האסלאם כ"בני חסות" ("אהל ד'ימה") על פי הכללים שהאסלאם קבע, עם זכויות מוגבלות בלבד.

על פי גישת האסלאמיסטים, האסלאם עולה על כל הדתות, ולכן הנוצרים, הדרוזים וכל שאר הדתות חייבות לחיות בשלום תחת כנפי האסלאם. חשוב לציין שחי בארץ גם מיעוט של מוסלמים סופים, שאינם שותפים לראייה זו והם אינם מערבים עניינים פוליטיים ולאומיים בתפיסות הדתיות שלהם. הבדווים והמוסלמים המשרתים בצהל רחוקים לחלוטין מהגישה האסלאמיסטית, המובלת על ידי התנועה האסלאמית, שהיא הסניף הישראלי של תנועת האחים המוסלמים העולמית. תנועה זו נוסדה בסוף שנות השישים על ידי שיח' עבדאללה נימר דרוויש מכפר קאסם.

התנועה האסלאמית בישראל מחולקת מאז 1996 לשני פלגים: פלג המכונה "צפוני" כי מנהיגותו חיה בצפון הארץ, ופלג "דרומי" שמנהיגותו גרה בדרומה. הפלג הצפוני דוגמטי וקיצוני בדעותיו, ובראייתו אסור למוסלמים להשתתף בחיים הפוליטיים של מדינת ישראל כי השתתפות כזו כמוה כהכרה במדינה ובזכותה להתקיים. לכן פלג זה לא מיוצג בכנסת והוא קורא לאנשיו – בפירוש או במשתמע – לא להשתתף בבחירות לכנסת. פלג זה מונהג בידי שיח' ראא'ד צלאח מאום אלפחם ושיח' כמאל ח'טיב מכפר כנא. צלאח הואשם והורשע בשורה ארוכה של עבירות, כולל העברת כספים לתנועה האחות חמאס, ובילה בכלא הישראלי מספר תקופות. 13 ארגונים המהווים את עמוד השדרה של פלג זה הוצאו אל מחוץ לחוק בשנת 2015, ופעילותו נעצרה. קיים חשד שחלק מהפעילות של פלג זה מתבצעת כיום במחתרת.

הפלג הדרומי מונהג בידי שיח' חמאד אבו דעאבס המתגורר ברהט, ובעבר עמדו בראשה שיח' אבראהים צרצור מכפר קאסם ושיח' כאמל ריאן מכפר ברא. גם פלג זה לא רואה בישראל מדינה לגיטימית, אך בהיעדר ברירה הוא משתתף במעש הפוליטי של המדינה כי זה מה שיש, וחובה על המוסלמים להשפיע ככל שביכולתם על המערכת הפוליטית הישראלית בכלים הקיימים בה. אנשיו משתתפים בבחירות ומכהנים כחברי כנסת.

חשוב להדגיש שרוב המוסלמים אזרחי ישראל אינם רואים בעצמם חברים בתנועה האסלאמית, וההוכחה לכך היא העובדה שהתנועה מעולם לא הצליחה להפוך לתנועת המונים שסחפה את כולם. רוב המוסלמים אזרחי ישראל חיים את חייהם הפרטיים, המשפחתיים, הציבוריים והפוליטיים מתוך ראייה מפוכחת של המציאות המשתנה, בניסיון לשפר את מעמדם האישי והקבוצתי במדינת ישראל הדמוקרטית, מבלי לערער את עצם קיומה. מעטים מאוד בהם רוצים לחיות במדינה ערבית, בעיקר לאור מה שמתברר בשנים האחרונות על החיים במדינות הערביות.

חשוב לציין שיש מספר גדל והולך של ערבים בישראל המזדהים עם המדינה ורואים את עצמם כישראלים לכל דבר, כחלק בלתי נפרד מהמדינה. בראשם נמצאת הקבוצה הדרוזית שבניה משרתים בצבא כתף אל כתף עם החיילים היהודים, ושיעור ההתנדבות שלהם ליחידות קרביות גדול יותר משיעור ההתנדבות של יהודים ליחידות אלה. עם זאת, הבנות הדרוזיות פטורות משירות ביטחון, אך יש בהן המתנדבות לצה"ל ורבות יותר מתנדבות לשירות האזרחי, שגם אלפי צעירים מוסלמים משרתים בו.

לאחרונה קמה קבוצת נוצרים המגדירה את עצמה כארמים, לא כערבים, וגם הם מתגייסים לצה"ל בלב ונפש. גם בדווים – שדתם היא מוסלמית – מתגייסים לצה"ל, ויש אפילו מוסלמים שאינם בדווים המשרתים בצה"ל כמתנדבים, מתוך הבנה שזה צבא המדינה שלהם ואין להם מדינה אחרת להגן עליה.

עם זאת, אסור לשכוח שיש בקרב המגזר הערבי גם אנשים שביצעו פיגועים נגד יהודים, וכאלה ששיתפו פעולה עם מחבלים במהלך האנתיפאדה השנייה (2000-2003) מתוך גישה אנטי ציונית, אנטי ישראלית ואנטי יהודית ברורה וחזקה. אחרים תרמו מכספם לחיזוק ארגוני טרור כמו החמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, ויש כאלו שהזדהו עם מעשי הטרור נגד הציבור היהודי ומדינת ישראל. לדוגמה: גל השריפות שהציתו פלסטינים ביהודה ושומרון לפני ארבע שנים גלש גם לתחומי מדינת ישראל כשערבים אזרחי ישראל הלכו בעקבות אחיהם ועשו כמעשיהם.

מסקנה מכל האמור לעיל היא שתמונת האזרחים הערבים במדינת ישראל מורכבת ומסובכת. שאלת ההזדהות (ערבים / מוסלמים / פלסטינים / ישראלים) מסובכת שכן כולם אזרחי מדינת ישראל ונהנים מזכויות אזרח, אך הזהות לא תמיד נובעת מתעודת הזהות. בעיתות רגיעה, כאשר מתנהלים חיים סבירים בין ישראל ושכניה הערבים ביהודה, שומרון ועזה, גם האווירה בקרב הערבים אזרחי ישראל רגועה. כאשר מתלהטת האווירה, מתבצעים פיגועים ותמונות הרוגים ופצועים מכסות את התקשורת, גם המתח בין ישראל ואזרחיה הערבים עולה.

היו בישראל בעבר מי שראו בערבים אזרחי ישראל גשר לעולם הערבי, אך חלום זה לא התגשם, שכן לאורך רוב שנות המדינה ראו בעולם הערבי את "ערביי 48" כבוגדים באומה הערבית, משתפי פעולה עם הציונים, שכן הם לא מרדו בישראל יומם ולילה. היו מי שכינו אותם "ערב אלזיבדה" ("ערביי השמנת"), ערבים החיים במדינת רווחה דמוקרטית ושלווה, הנהנים משירותיה ומזדהים איתה. בשנים האחרונות יש בעולם הערבי הכרה שערבים אלו שבויים בעל כורחם במדינת ישראל ויש יותר פתיחות כלפיהם.

מדינת ישראל חייבת להיות הגונה עם אזרחיה הערבים, שכן ההמנון שלה ("נפש יהודי הומיה") איננו מבטא את מאווייהם, והדגל שלה עם מגן דוד איננו משוש נפשם. אינני מתכוון לומר שעל ישראל לשנות את ההמנון והדגל, אבל בכל מה שקשור להקצאות ממשלתיות חייב להיות שוויון: תקציבים, פיתוח, כבישים, תעסוקה, אזורי תעשיה, בניין, פיתוח אזרחי ושילוב כלכלי – בכל אלו אסור שייווצר פער בין אזרחי ישראל היהודים והערבים. הגינות חייבת להיות הבסיס של התייחסות המדינה לאזרחיה הערבים שומרי החוק והסדר.