אין גבול לפייק-ניוז?

בימים האחרונים שוב פורסמה תמונה ישנה של גברים ונשים עומדים יחד ליד הכותל. טורה של סיון רהב-מאיר, מתוך "ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , כ"ד בתמוז תשע"ח

סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

1. איך אף אחד לא חושב הפוך? למה אפשר לחזות מראש מה יהיו הדעות בשמאל ובימין, בלי שיהיו קולות שיאתגרו את השיח? קחו לדוגמה שלוש כותרות גדולות מהשבוע:

מירי רגב ואיילת שקד לא רצו לעסוק ברחבה רפורמית בכותל. הנרטיב שנשמע היה אחד ויחיד: הן לוזריות פחדניות. רגע, ומה עם התנועה הרפורמית? אין שום שאלה קשה לשאול אותה? למה בעצם שתי נשים שהן שרות עצמאיות, לא דתיות, מסרבות להוביל את הנושא? אולי זה אומר משהו על חוסר ההסכמה לרעיונות הרפורמיים בקרב הציבור הרחב בישראל?

מישהו שמע למשל איש תקשורת שואל בחריפות דובר רפורמי על הדברים שאמר הסופר מייקל שייבון בטקס סיום חגיגי של התנועה? שייבון הכריז שנישואים בין שני יהודים הם גטו שמציב אותם ואת כל ילדיהם בתוך חומה של מסורת והיסטוריה, וצריך לפרוץ את הקירות האלה. זו קריאה אקטיבית להתבוללות. אבל שקט, אל תבלבלו אותנו עם עוד כיווני חשיבה, עכשיו צריך לרדת על רגב ושקד.

זה המשיך באירוע בכנסת שכותרתו "ילדים תחת כיבוש". לא התחברתי לתכנים, ממש לא. אי אפשר לדבר בנשימה אחת על ילדי עוטף עזה ועל ילדי עזה כילדים שסובלים, בלי להזכיר את הסיבות, את הטרור, את החמאס. ואחרי כל זה, אף אחד בימין לא חושב שלמרות שהכנס שגוי, אסור לבטל אותו?

הימין, שבצדק טען כל השנים שמשתיקים אותו, עלה לשלטון כדי להשתיק אחרים? ובכלל, יו"ר הכנסת לא חושב שביטול של הקרנת הסרט באירוע יגרום מהומה בינלאומית מיותרת ועודף יחסי ציבור לכנס שלא היה עולה לכותרות אם היה מתקיים כסדרו? נכון, אלה תכנים מתסיסים, שנויים במחלוקת, שרוב הציבור לא מסכים להם. לכן יש אופוזיציה.

ועכשיו אל פס הקול שמלווה את כל התקופה האחרונה – פתיתים, פצפצים וחוות דעת על טבחיות בבית ראש הממשלה. ההקלטות של ניר חפץ מפרנסות את כל המהדורות והעיתונים, קשה לסרב, קשה להתאפק, אבל ישנה תחושת אי נוחות לקרוא תמלילים של הקלטה כה אינטימית ומביכה, שלא קשורה לרוב לפלילים, רק לאופי. אז למה רק תומכי נתניהו אומרים כל הזמן שזה לא לגיטימי? השמאל ההגון צריך לעזוב את הפתיתים של הגברת, ולהתמקד במדיניות של האדון.

2. בימים האחרונים שוב פורסמה תמונה ישנה של גברים ונשים עומדים יחד ליד הכותל, בימי המנדט הבריטי. עיתונאים ופוליטיקאים מיהרו לשתף אותה כדי להוכיח ש"פעם הייתה פה מתינות, ועכשיו הקצנה" או בקיצור, כרגיל, "בוז לדתיים".

סטודנט צעיר להיסטוריה התעצבן, וכתב לי: "קודם כל, אין איסור לעמוד זה לצד זה. הפרדה נדרשת כשנערכת תפילה ליד הכותל, ובמעמד שירה וריקוד. אבל בכל זאת, שיעור קצר בהיסטוריה לא יזיק לכל הפופוליסטים".

הוא שלח לי שלל עדויות למאבק היסטורי מרתק בנושא, שהחל כבר בימי הטורקים. האויב הערבי טען שאין ליהודים כל זכויות בכותל, ולכן ודאי אין להם רשות להתפלל שם על פי מנהגם. אחת הגזירות של השלטון העותומאני הייתה לאסור על הצבת מחיצה בכותל, מה שגרר אז מחאה של היישוב היהודי. לפי העיתונות העברית, פורעים ערבים אילצו את המתפללים להסיר את המחיצה במכות ובאגרופים, והפריעו לתפילה כבר בראש השנה תרע"ב (1911).

יותר מכך: פרעות תרפ"ט המפורסמות החלו בגלל הקמת מחיצה להפרדה בין גברים לנשים בתפילת יום הכיפורים. מאות יהודים החליטו להפר את הוראות השלטון הזר ולהציב מחיצה, והמוסלמים זעמו. ביום כיפור, בשש וחצי בבוקר, הגיעו שוטרים בריטים להרוס את המחיצה. העולם היהודי בארץ ובתפוצות רעש וגעש. וזו לא הגזמה: יהודים מעשרות מדינות בעולם מחו בתוקף בפני חבר הלאומים על האירוע.

העיתון "דואר היום" (לא "המודיע") יצא בכותרת ראשית זועמת: "שערוריית הכותל המערבי, חילול יום הכיפורים בירושלים על ידי המשטרה". בתוך הידיעה סופר איך ד"ר מאגנס (לימים נשיא האוניברסיטה העברית) ויצחק בן צבי (לימים נשיא המדינה) הלכו למושל הבריטי להתלונן. הסוכנות היהודית (לא הרבנות הראשית) פרסמה מחאה חריפה כדי שהתפילה תמשיך לפי המסורת היהודית. במכתב הסוכנות נכתב שהמאורע המדאיג "עשה רושם מזעזע על יהודי העולם כולו". עיריית תל אביב והרבנות הראשית לתל אביב חתמו יחד על קריאה לסגור את החנויות ולהגיע לאסיפה בגלל חילול הקודש.

הרבנים נאמו שם לצד ביאליק ודיזינגוף. הקצין הבריטי דגאלס דאף שפיקד על הסרת המחיצה, סיפר לימים: "גרם לי מזלי, מזל ביש, לפקד על פלוגת השוטרים שסילקה מחיצה ארעית בין המתפללים למתפללות. הייתי לצנינים בעיני היישוב היהודי בירושלים. בכל מקום שבאתי לשם נפגשתי במבטים של חימה שפוכה". פרופ' דוד ילין אסף אז מקורות עבור וועדה הבינלאומית המיוחדת שעסקה בנושא, וכתב כי המסמכים שליקט מוכיחים כיצד במשך כאלפיים שנים נוהג העם להפריד בין המינים במקום הקדוש.

אך ממשלת המנדט נטתה יותר לטובת הערבים, וקבעה כי שום ספסל, כיסא, שרפרף או מחיצה לא יוכנסו לרחבה. אז יצר היישוב היישובי מסורת חדשה – רב הכותל, הרב יצחק אורנשטיין, שימש כמחיצה חיה. הוא עמד בנקודה מסוימת במשך שעות ארוכות, עם ספר לימוד בידיו, כאשר מימינו ידעו לעמוד הגברים ומשמאלו הנשים. כשהשוטרים הבריטים הציעו לו לשבת, הוא ענה: "אם לפי הוראותיכם לאחיי היהודים אסור לשבת כאן על כיסא, גם אני לא אשב".

כל אלה עובדות פשוטות, בלי פרשנות או דעה. אפשר להתווכח, אבל בלי לעוות את ההיסטוריה.