מי קובע מה כללי המשחק?
מי קובע מה כללי המשחק?

1.

קוראים ערניים מעירים לי מדי פעם שאני לא מתייחסת לכל "סערה" ציבורית, אז השבוע אתייחס לחוסר ההתייחסות הזה. ובכן, כאשר אתה נותן לעניין כלשהו תשומת לב, אתה בעצם מסכים לכך שהוא נורא חשוב.

הרי כל יחס, גיבוי או אפילו גינוי, הוא הוספת עוד זרד למדורה, שיש בה כבר מספיק זרדים אחרים. התחושה האישית שלי היא שהרבה "מדורות" הן ממש לא הנושאים המרכזיים, אלא הסחת דעת ממה שבאמת דחוף. זה ש"כולם" מדברים על משהו לא הופך אותו לנכון או בהול.

דוגמאות לא חסרות: העיסוק של שרי ימין באיזה תיאטרון ערבי או איזה פרופ' שחתם על עצומה, במקום לשנות מדיניות באמת. העיסוק בגיוס חרדים במקום לדבר על תעסוקת חרדים. האובססיה לכל פתית והפרשנות על כך פצפץ בחקירות נתניהו, במקום לחכות להחלטה.

והנה עוד נושא שמקבל בלעדיות בראש סדר היום: נשות הכותל. הייתי חלק מהמנגנון הזה במשך שנים, ככתבת. סיקרתי וראיתי כמה אנרגיה שואבת קבוצה קטנה מאוד של נשים שמגיעה לכותל המערבי. ראיתי איך אישה עם טלית ורודה ותפילין זה דבר שמצטלם טוב, שמביא רייטינג ובאזז. אבל 30 שנה ברצף אנחנו חוזרים בדיוק על אותו סיפור: איומים בהולים שיהודים רפורמים יפסיקו לתרום לישראל, ושוב מתח בקואליציה, ושוב פשרות ובג"צים. זו סוגיה, אבל זו עוד סוגיה. למה זו ה-סוגיה? זה באמת הסיפור המרכזי לעתידה של יהדות התפוצות?

אני רק שאלה: כמה צעירים יהודים בעולם התבוללו בזמן הזה, שבו המצלמות היו רק ברחבת הכותל? נכון, קשה לצלם היעלמות של אומה. אף דובר רשמי גם לא מזמין אותנו לטקס חתונה כזה. אבל זה קריטי פי כמה.

כבר ב-2014 נאם ריק ג'ייקובס, נשיא התנועה הרפורמית ואמר במפורש: "אני עדיין שומע אנשים מדברים על נישואי תערובת כאילו זו מחלה. אסור לראות בזוג של יהודי וגויה כישלון". הסופר מייקל שייבון אמר לאחרונה בטקס סיום הסמכה חגיגי של בוגרי התנועה שנישואים בין שני יהודים הם גטו שכולא אותם בתוך חומה של מסורת, וצריך לפרוץ את הקירות האלה.

הדברים חסרי התקדים צוטטו בטור הזה, אבל כמעט לא ראיתי אותם מופיעים בעוד מקומות. ודאי שהם לא הפכו ל"סערה", כמו שיודעים לעשות כאן סביב התבטאויות של רבנים. אף שדרן לא ביקש הבהרות, גינויים נחרצים והסברים על נטישת עיקרון יהודי כל כך בסיסי ומכונן. ראיתי רק עוד ועוד עיסוק באורך, ברוחב ובגובה של הרחבה הרפורמית. ונשאלת השאלה: למי יש אינטרס לדבר על זה, אבל רק על זה? אז אם אין לי יכולת להסית את כיוון הדיון הציבורי, אני מעדיפה לפחות לא לעלות על הרכבת, שדוהרת אל ליעד הלא נכון.

הרבי מלובביץ' הוא עבורי סוג של מצפן בסוגיות האלה: הוא הקפיד לכבד גם בעלי מחלוקת חריפים, ובטח לא גידף וקילל כפי שלצערנו עושים לעתים כלפי הרפורמים. אבל הוא טען שבתקופה שלנו זו טעות להקים תנועות חדשות שדורשות מהדור הצעיר פחות, במקום לדרוש ממנו יותר. הוא הזהיר לא להוריד את הרף, לא להקל ולהקליל, אלא להיפך, לתבוע רצינות ומסירות ועמל. ליצור זהות יהודית משמעותית ועמוקה גם בעולם גלובלי וליברלי. את מירב מאמציו הקדיש לא למלחמה באחר, אלא להפצת יהדות רלבנטית ואטרקטיבית, כי המלחמה היא לא בכותל המערבי אלא בחוף המערבי. מלחמה בבורות, בניכור, באדישות.

נתוני ההתבוללות כיום – בציבור הלא-אורתודוכסי – הם הרבה מעל חמישים אחוז. יצא לי לפגוש לא מעט צעירים כאלה כאן בארץ במסגרת פרויקט "תגלית" וגם בהרצאות באמריקה, ולהתרשם מקרוב. הזרם הגדול הוא לא הזרמים שיש להם דובר ויחצ"ן ומוציאים הודעות לעיתונות, הזרם הגדול הוא צעירים מנותקים שלא שייכים לשום ארגון וקהילה.

העיתון "מקור ראשון" ציטט לאחרונה את נתניהו (שמכחיש את הדברים), כאילו אמר שאין טעם להשקיע בקהילות לא-אורתודוכסיות, כי בתוך דור או שניים הן ייעלמו בגלל התבוללות ואי ילודה. איך אמר לי פעם רב קהילה צעיר בניו יורק? השאלה אינה היחסים עם יהדות ארצות הברית, אלא אם תהיה בכלל בעתיד יהדות ארצות הברית.

2. ואם כבר מדברים על ישראל מול יהדות התפוצות: המכון החינוכי "שטראוס-עמיאל" הוציא בימים אלה 25 זוגות צעירים לשליחות יהודית-ציונית בקהילות ברחבי העולם. הם סיימו את תקופת ההכשרה בטקס חגיגי בכנסת, אבל אחד מהם, נתנאל ליקר, לא היה שם. הוא נפצע קשה במהלך הקפצה לאירוע ביטחוני. אבא שלו, הרב צבי ליקר, ביקש להקריא בטקס את הדברים הבאים לרפואת בנו: "היינו שמחים להיות בטקס זה כשגם הבן שלנו, נתנאל ליקר, עומד פה ביחד עם אישתו, אך כידוע לכם, הקדוש ברוך הוא רצה אחרת. ובכל זאת, רצינו להגיד לכם, המשפחות היקרות היוצאות לשליחות, כמה מילים. בננו נתנאל הצטרף לכיתת הכוננות של קריית ארבע, ונפצע במהלך פעילות. מי נמצא בכיתת כוננות? אלה שזמינים תמיד, אלה שתמיד מוכנים להקריב מזמנם ומעצמם, שמוותרים על השקט והשלווה שלהם למען הזולת.במילים אחרות, כיתת כוננות היא קבוצה של אנשים שאכפת להם.

אכפת להם כל כך עד שהם לא יכולים לעמוד בצד בעת צרה. ויש כיתת כוננות אחרת, כיתת כוננות רוחנית. ומי בכיתת הכוננות הזאת? אלה שמוכנים להתמודד עם אתגרים חדשים. אלה שכואבים את הכאב והצער של עם ישראל, שלפעמים אינו מבין בעצמו את צרתו. אלה שמוותרים על ליל הסדר עם ההורים בארץ, שמוותרים על סבא וסבתא ששומרים על ומפנקים את הילדים שלהם.

אנשים שמנתקים את הילדים מהעולם שלהם ויוצאים למקומות רחוקים ולפעמים נידחים, עם שפה חדשה, תרבות חדשה וחברים חדשים. אתם התנדבתם לכיתת הכוננות הזאת. הבחירה שלכם להיענות לקריאה של עמנו בגולה היא בחירה גורלית בחיים. אנו ההורים מצדיעים לכם בגאווה על שהחלטתם להצטרף לכיתת הכוננות הזאת. אנו מאחלים להם הצלחה במשימה. צאו לשלום ותחזרו לשלום".