צביעותם אומנותם

ד"ר רון בריימן , ג' באב תשע"ח

עצמי

עסקני השמאל הקיצוני והארגונים העוינים הממומנים על-ידי הקרן לישמעאל חדשה ומסוכנת עוסקים לאחרונה במנהג חדש: תקיפת הממשלה על כך שהיא מקדמת קשרים עם מדינות ידידותיות באירופה, רק בגלל שהן נשלטות בידי מפלגות ימין, שהגיעו לשלטון בבחירות דמוקרטיות. טענתם היא שמדובר במפלגות אנטישמיות.

גישתם של הנ"ל לוקה בצביעות כפולה:

הם עולים לרגל שוב ושוב ומתרפסים בפני הפריץ מרמאללה, גדול האנטישמים ומכחישי השואה בשנים שאחרי רב-המרצחים ערפאת, מעלימים עין ממשנתו הקיצונית, מתייחסים אליו כאל מתון ומכבדים אותו יותר מאשר את ראש ממשלת ישראל. זאת בשעה שמטרתו האמתית אינה שונה מזו של החמאס. התאומים עבאס/חמאס חותרים לחיסולה של ישראל ולגירוש תושביה היהודים, לא רק מיהודה ומשומרון, אלא מארץ ישראל כולה.

הם מעלימים עין מכך שדווקא "מעצמות" אירופה בכלל, וצרפת במיוחד, מובילות את הקו האנטישמי הדוגל אף הוא באיסור גזעני על יהודים להתיישב במולדתם. אין מדובר בהתנגדות למדיניותה של ישראל אלא בהתנגדות לזכותה של ישראל להגן על עצמה מפני אויביה השואפים להשמידה.

הם – וגם ממשלתה "הימנית" של ישראל – מעלימים עין מן הבחישה המתמדת של האיחוד האירופי המתפורר בענייניה של ישראל ובפוליטיקה הפנימית שלה, מן הבנייה הערבית הבלתי-חוקית במימון אירופי בשטחי C, מן הלחץ שלא לקיים את החלטות בית המשפט העליון כאשר הן מתייחסות לפינוי ערבים ממגוריהם.

רק השבוע התייצבו המעצמות הקולוניאליסטיות לשעבר, אלה שזרעו את זרעי הסכסוכים במזרח התיכון בגלל אי-הבנתן את המציאות באזור, ודרשו מישראל שלא לסלק קבוצת בדואים שכל תפקידה הוא למנוע רצף בין ירושלים לבין מעלה אדומים, שמא ייפגע הסיכוי ל"פתרון שתי המדינות", המתכון התורן לחיסולה של מדינת היהודים.

מדיניות ישראלית אחראית צריכה:

להבהיר שאחרי רבע מאה של עיסוק במצעד האיוולת של "פתרון שתי המדינות" יש לסתום עליו את הגולל.

למנוע כל התעסקות אירופית בעניינינו, לא בפוליטיקה הפנימית, לא בבנייה בלתי-חוקית בארצנו ולא במעורבות בתהליך מדיני כלשהו, כי כל התערבות שלהם רק מסבכת מציאות שהיא סבוכה בלאו-הכי.

לא להיאבק באנטישמיות באירופה, כי אכן אין זה ביתם ומקומם של היהודים, אלא לעודד את יציאת אירופה, ובלבד שהיעד יהיה ישראל.

לעודד עלייה ארצה מארצות אירופה בכלל ומצרפת בפרט, כי התפרצות אנטישמית בהן היא רק עניין של זמן, לא רב.

להימנע מלהתייחס בשוויון נפש לירידה לחו"ל בכלל ולגרמניה בפרט. התנהגותם של ישראל ושל הישראלים כלפי  תופעה זו מעידה שהאמירות מסוג "לזכור ולא לשכוח" הן אמירות ריקות ונבובות.

בהקשר זה לא מיותר להזכיר את מורשת רבין האמתית: הגדרת היורדים כנפולת של נמושות. יורדים הם יורדים הם יורדים, ולא כאלה שעושים relocation בהתאם ללעז המכלה בשפתנו. גדול המחדלים של ממשלת "הימין" היא ההסתפקות ב- 30 אלף עולים בשנה. היעד צריך להיות לפחות 100 אלף בשנה, כי הקרקע באירופה שוב בוערת, ובעיקר במדינות שאינן נמנעות מללחוץ על ישראל ומלהתערב בענייניה.

לצבועים מן השמאל הקיצוני בקרבנו יש לומר: השמאל הקיצוני בישראל מסוכן יותר וגזעני יותר מאשר הימין באירופה. הימין באירופה פחות אנטי ישראלי ופחות אנטישמי מאשר השמאל באירופה וממדיניות האיחוד האירופי המתפורר.

שאלה למי שבאמת דוגל בשוויון זכויות – להבדיל מהצבועים מן השמאל הקיצוני, שמבחינתם יהודים אינם ראויים לזכויות אדם אלא לגירוש: מדוע, מנקודת ראות של גזענות וזכויות אדם, לא ייתכן יישוב שבו ערבים אינם רשאים להתגורר, אבל ייתכן וייתכן שיהיו חבלי ארץ שלמים שבהם יהודים אינם רשאים להתגורר, וזה לא ייחשב כגזענות אלא כליברליות, כנאורות וכשלום? הן זה הבסיס ל"פתרון" שתי המדינות וחלילה גם ל"עסקת המאה" של טראמפ, ואת זה ראש הממשלה נתניהו חייב להסביר לנשיא האמריקאי טראמפ. זה אפילו חשוב יותר מאשר הסעיף השנוי במחלוקת בחוק הלאום.