ניהול סכסוכים

אל"מ במיל' טל בראון , ג' באב תשע"ח

אורח
אורח
ערוץ 7

במדינה, ביישוב, בשכונה, ברחוב ובבית בו כל אחד מאתנו בחר לגור, חיים להם בדרך כלל עוד אנשים ומשפחות שונות. חלקן נחמדות יותר וחלקן פחות. חלקן שקטות והאחרות רועשות.

יש מהן צנועות ויש ראוותניות, יש אלו שמסוגלות להוציאך מדעתך במהלך שבת שקטה ויש אלו שלא שמעת עליהן מעודך. המשותף לכולנו הוא שאנו חולקים את אותו שטח מחייה בין אם ברצון ובין אם בלית ברירה.

מטבע הדברים עם רוב השכנים יתפתחו להם יחסי שכנות טובה, אך תמיד יהיו אלו שעימם יתפתחו יחסי "שכנות איבה" מסיבות שונות ומשונות. חלקם יטען כי הגדר שבנית בינך לבין שכנך מסתירה להם את הנוף של ביתך או שמא את ביתך. יהיו מי שיטענו שריח הבישולים חונק את הילדים ולא מאפשר להם להפריח בלונים או ליידות קצת אבנים על החתולים והכלבים כחלק מתכנית הכושר והאימונים או סתם למטרות בילוי והפגת השעמום.

אחרים יטענו כי חרגת מהשטח המוקצה למגורים, כביכול אחרי שנאסרה עליך הבנייה מלכתחילה, ומשום כך עליך לפנות את הסלון של דירתך בתור התחלה, כדי להחזיר את הדיירים הקודמים שבכלל פלשו לביתך שעה שהעזת לצאת ו"לטייל" עם משפחתך בבבל, רומא, יוון וכמה מחנות השמדה.

במקומות בהם ישנם יחסים בין אישיים מעורערים, יש את הברירה לקום ולעזוב למקום אחר, אם כי לא בהכרח טוב יותר, או להישאר ולנסות לגשר ולהתפשר. במידה ולא- פשוט ניתן להמשיך ולנהל את הסכסוך שהתגלע בתבונה ומתוך הבנה, שנאלצים אנו לחלוק את המקום ולחיות עם זו הגישה גם בשנה הקרובה ואולי אף בזו הבאה.

הרי אף במערכות יחסים בעבודה, בעסקים, בלימודים ובתוך המשפחה מתגלים סכסוכים תכופים, לא כולם קשים וחמורים בהכרח, לא כולם מחייבים צעדים קיצוניים ונואשים. עם רובם בוחרים בני האדם להתמודד לאורך זמן, לנהל את חלקם מתוך עמדה של הכלה והבנה שישנם אינטרסים משותפים שמוטב לשמור עליהם ולא לאבדם, אלא אם קצו כל הקיצים, או אז ישנה חלופה של פיטורין, ניתוק יחסים ואף גירושין, אותם ניתן לעשות בשקט או ברעש וצלצולים.

עם ישראל נמצא במצב בו משכנו הטבעי נמצא בלב שכונה מאתגרת, רועשת וקשה, בה נוהגים השכנים להקיז דם כמעט מידי שנה. שכונה בה ישראל היפה מנקרת עיניים בהצלחתה, שעה ששכנותיה הוותיקות עדיין מקבצות נדבות, שקועות במצוקות כלכליות, חברתיות ומלחמות, אך מעל לכל אלו- תקועות הן במחשבות ואמונות שלא בהכרח משרתות אותן לקראת השנים הבאות.

בשכונה שלנו התושבים והדיירים מסוכסכים ברובם זה עם זה, המשפחות חלקן הרוסות וחלקן עוד לא החליט כיצד ברצונן להמשיך ולחיות. בשכונה הזו אף אחד לא מוותר לאחר, כולם טוענים כי ירשו המה את נחלתם מאבותיהם ודבקים הם באמונתם ובאדמתם, גם אם יאלצו להילחם עליהן מידי יום ביומו עד למותם.
בשכונה הזו גר לו גם עם ישראל שאין לו מוצא או מקום אחר, בו יוכל הוא לחיות ולהתגורר.

עם שאת עצמו בנה לתפארה והשתקם בזמן קצר יחסית אחרי מאורעות קשים וקטל נורא. לידו דרים השכנים המתוסכלים, שלא השכילו ללמוד ולהתפתח גם ברבות כל אותן שנים, שאת מרצם וכספם (שאת חלקו הלא מבוטל קיבלו כנדבה מאותם "כופרים" שברצונם למגר מכאן ואם אפשר אז גם מהעולם) משקיעים הם בריב ומדון, הרס וחורבן, מוות והשחתה במקום בהשלמה, פיתוח הכלכלה וההשכלה.

ניהול הסכסוך

את שכנינו אלו כנראה לא נוכל לחנך בקלות, לא היום וגם לא מחר אם בכלל, אף לא במהירה נכריעם אחת ולתמיד כפי שטוענים חלק מהמנהיגים והמלהגים. לא נוכל לסיים עימם את הסכסוך המר בהסכם פשוט וקצר, שיחתם על איזו מדשאה ירוקה כצבע הדולר, או מגרש החלקה לבן בארץ ניכר לצד מנהיג קר ומנוכר.

על כן נדרש שנמשיך אנו לחיות בארץ ישראל ולנהל את הסכסוך ביננו לבין שכנינו בתבונה רבה, בסבלנות אין קץ, עם תעצומות נפש עמוקות ועוצמה אדירה, שתופגן כלפי חוץ כיאה למדינה עצמאית, ריבונית וחזקה.
הרי הייחוד של עם ישראל היה ונישאר ברצונו לחיות בשלום ובשלווה, לשתף פעולה ולתרום למען איכות החיים והסביבה של כלל דיירי הבית והשכונה, מתוך עמדה של כוח ולא של חולשה או כניעה, בשום דרך וצורה.

הגיע הזמן שנבין כי במזרח התיכון מושגים כמו "שלום עכשיו" הינם אשליה גמורה, והכרזות כגון "חיסול הטרור" יחזיקו מעמד בקושי עד גמר הנאום הפופוליסטי בו הפך להיות אמרה שגורה. בדיוק כשם שנוכחו הפלסטינים ומדינות ערב שאין ביכולתן למחוק את ישראל כאן ועכשיו, או להבריח את היהודים מארצם לגולה, ממנה שבו הם בהמוניהם רק לפני כשבעים שנה.

אז מה כן?

ראשית, מציע אני לדבר פחות על פתרונות מיידים שיחזיקו לכאורה עד קץ הימים, לסכסוך הישראלי- ערבי או לטרור כזה או אחר, ולהתמקד בדרכים מעשיות לניהול הסכסוך ביננו לבין שכנינו – אויבנו. זאת תוך שמירה על יתרון ניכר בכל תחום ועניין שבידו לסייע לנו לחיות בבטחה ככל האפשר ולהכות באויב כשצריך וללא פשרה, בכל פעם שנידרש  הדבר לאור זכרונו הקצר, או ניסיונו המחודש לבחון את ערנותנו, נחישותנו ויכולתנו לדבוק במקום שבתנו.

שנית, במשוואה שכולם מנסים לעצב וליצור עם הישמע הפעמון בסוף כל סבב מהלומות אגרוף, אסור שיופיע בצדה של ישראל אחד מהסימנים הבאים: שוויון (=) סימן שווה או קטן (≥) ואף לא שווה או גדול (≤). ככל שמדובר בישראל צריכה המשוואה ללמד באופן מובהק וברור על גדולתה, עוצמתה וחוזקה של ישראל בכל עימות עם אויביה, ללא התנצלות או חלילה הפגנת חולשה.

שלישית, כשמגיע השלב בו צריך להכות באויב, זה השלב בו נגמרים האיומים ומתחילים המעשים (שרצוי כי יהיו בהלימה לאיומים) עד השלב בו האויב מבקש בכל מאודו להפסיק ללא תנאי.

לסיכום

עולה השאלה הקבועה בקרב רבים מבני עמנו ותומכנו- "אז מה הפתרון?", לאלו אני חוזר ועונה שלא לכל דבר בחיים יש בהכרח פתרון מעשה ידי אדם וכי יש דברים שפשוט יש ללמוד לחיות עימם טוב ככל הניתן, או במילים אחרות- לא לכל סכסוך יש פתרון. ישנם סכסוכים רבים בחיינו שיש לנהל ועימם אנו מתנהלים במשך ימים, שבועות, חודשים, שנים ואף דורות!

שאלה דומה שואלים אויבנו בשפה שרובנו מכירים: " עד מתי מאי 48 ?", להם אני עונה- עד שתשתחררו מהתפישות ומהרצון להשמיד את מדינת ישראל, להרוג ולאבד יהודים ולרשת את הארץ המובטחת.

בתגובה לכך שואלים אחרים: "הלנצח נאכל חרב?" ותשובתי הברורה והלא תמיד נעימה לאוזנם היא- כן.
לצערי, זה התפריט המוגש במזרח התיכון בפרט, וליהודים בכלל במקומות רבים בעולם מימים ימימה, אך כמובן שעדיף לאוכלו תחת משטר דיאטני ככל האפשר, ולהימנע ככל הניתן ממסיחים וממאכלים שאת השפעותיהם הלא רצויות או נעימות, נרגיש במקרה הטוב במשך שעות, ימים ואף שבועות, ובמקרה הרע למשך שנים רבות.

על כן מוטב שהשף אותו אנו בוחרים יהיה מקצועי ויצירתי, כזה השולט ברזי המקצוע שיודע לאחוז היטב בסכין ולהתמודד עם כל אתגר קולינארי אותו עלינו לאכול בהנאה או לבלוע בלית ברירה כגלולה מרה.