האם גם השנה נצום בט' באב?

בכי ואבל הם תגובה למצב של חוסר אונים. בדור הגאולה, קשה לנו להתחבר למגמה כזו.

בנימין קוסובסקי , ד' באב תשע"ח

בנימין קוסובסקי
בנימין קוסובסקי
צילום: עצמי

רבים חשים בימינו שקשה מאוד לבכות ולהתאבל על חורבן בית המקדש. חלק גדול מהקינות שאומרים בט' באב עוסקות בפרעות ובגירושים שהיו לישראל במהלך הגלות, אירועים נוראיים ואכזריים.

במשך הגלות התנקז לט' באב האבל מכל השנה, רק היה צריך להגיד תתחילו לבכות, זה הזמן, והכל התפרץ בטבעיות.

אבל בימינו, אנחנו לא מרגישים כך. חיינו הלאומיים בפריחה, מבחינה ביטחונית, כלכלית, ואף רוחנית (אלפי ישיבות, כינוסי תשובה המוניים ועוד, אם כי עדיין יש מה להתקדם).

קשה אפילו לומר את תפילת נחם: "וְאֶת הָעִיר הָאֲבֵלָה וְהַחֲרֵבָה וְהַבְּזוּיָה וְהַשּׁוֹמֵמָה. הָאֲבֵלָה מִבְּלִי בָנֶיהָ וְהַחֲרֵבָה מִמְּעוֹנוֹתֶיהָ, וְהַבְּזוּיָה מִכְּבוֹדָהּ, וְהַשּׁוֹמֵמָה מֵאֵין יוֹשֵׁב. וְהִיא יוֹשֶׁבֶת וְרֹאשָׁהּ חָפוּי כְּאִשָּׁה עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלָדָה". ירושלים לא חרבה ולא בזויה ולא שוממה. גרים שם מאות אלפי יהודים, והיא בנויה. ראשה לא חפוי והיא לא עקרה. זקנים וזקנות יושבים ברחובותיה.

אמנם לשיא בניינה של ירושלים עוד לא הגענו, ובית המקדש, שיא הגאולה ותכליתה, חסר לנו מאוד. אבל כבר עשינו דרך ארוכה בגאולתנו עד כה, ותחושתי היא (כמו שכבר כתב מורנו הרב גורן זצ"ל) שלומר מילים אלו של תפילת נחם זה שקר, וגם כפיות טובה. צריך להוקיר את מה שכבר קיבלנו מהקב"ה, ועם זה לבקש את מה שחסר.

אז מה לגבי הצומות ואבלות החורבן?

כבר בימי הבית השני שאלו יושבי הגלות "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי (חודש אב) הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים"? (זכריה ז,ג). מדובר על השנה הרביעית לדריווש, כאשר בניית הבית השני בעיצומו. כ-20 שנים אחר הצהרת כורש (על פי חז"ל), ומעט יהודים באו לארץ.

שואלים יושבי הגלות את זכריה – האם נצום בט' באב כמו שאנחנו עושים כבר 70 שנה?

איזו תשובה הם רצו לשמוע? מה הם חשבו בעצמם?

אפשרות אחת היא שהם חשבו שבגלל שהתחילה הגאולה וכעת בונים את בית המקדש, לא צריך לצום יותר.
אפשרות שניה, שיושבי הגלות פשוט לא האמינו בגאולה. והראיה, שהם לא באו לארץ. כל הסיפור היה נראה להם עלוב ביותר. זו גאולה? זה בית מקדש? תחת חסות המלך הפרסי? בלי מדינה, עם בעיות בטחוניות ושלא נדבר על המצב הרוחני. הם חשבו שזו לא סיבה להפסיק להתענות. מבחינתם הגלות ממשיכה.

על כן עונה להם הנביא בארוכה בשם ה', ונתמקד בחלק מדבריו: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים, וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ".
אתם לא מאמינים שדבר כזה יכול לקרות, נכון? (האמת שאני אישית מרגיש צמרמורת בקראי פסוקים אלו)
זה באמת פלא גדול איך יכול לקרות דבר כזה, ואומר זכריה על כך: "גם בעיני יפלא נאם ה' צבאות". אכן זה פלא שישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, כשאנחנו רואים את המצב כעת, אומר זכריה. היתכן שרחובות העיר יתמלאו? הרי אין פה כמעט אף אחד!

אבל זהו, הגיע הזמן: "קנאתי לציון קנאה גדולה, וחמה גדולה קנאתי לה... שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלים".
ה' החליט שזו הגאולה, ואתם צריכים ללכת איתה.

וכעת לתשובה לשאלה שבה פתחנו: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים".

באמת ימים אלו יהפכו לששון ולשמחה. תאמינו בגאולה - זה יקרה! האם זה קרה בבית שני? האם ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים? האם ה' שב לירושלים? האם באמת היה "גדול כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", כמו שאמר חגי על בית שני? לפי מה שאנחנו מכירים מההיסטוריה – לא ממש!

והסיבה הראשונה היא שהעם לא מספיק שיתף פעולה עם הגאולה.

הקב"ה שולח לנו הזדמנויות – בימי כורש, בימי החשמונאים, ואף אחר החורבן במרד בר כוכבא. אלו יכלו להיות ימות המשיח. אבל כל זה תלוי בנו. איננו יכולים לשבת רגל על רגל ולהמתין.

האם גם אנחנו נאמר כמו יושבי הגלות בזמן זכריה – זו באמת גאולה? באמת כבר צריך לשנות כוון? באמת הגיע זמן המקדש?

יתכן שיש כאלה שאף ילמדו מסוגיית הגמ' (רה"ש יח ע"א) שבימינו, ימים שאין בהם שמד ואף יש שלום (לפחות לפי הסבר רש"י), אין צריך עוד לצום.

למעשה, דעתי היא שעלינו להמשיך לצום בט' באב, ושאר ימי אבלות החורבן, שאם לא כן ימים אלו עלולים לחזור להיות כאחד הימים. ימי הזכרון לחורבן חשובים היום מאין כמותם, והצומות גורמים לנו לעצור ממירוץ חיינו ולחשוב. עם זאת, בדורנו ימים אלו צריכים לקבל צביון שונה.

בכי ואבל הם תגובה למצב של חוסר אונים. בדור הגאולה, קשה לנו להתחבר למגמה כזו. עבודתנו בימים אלו היא להגביר בלבנו את ההשתוקקות למקדש, להתחזק באמונה בתהליך הגאולה שה' הביא עלינו, ולחשוב באופן מעשי איך אני מקדם את ענין המקדש. כיצד "ציפיתי לישועה" באופן המתאים לדור שלנו – ובמיוחד בהקשר של המקדש. שהרי זה השלב הבא, וזה הדור שלנו, דור המקדש.

ימים אלו הם ימי תשובה (רמב"ם תעניות ה,א), ובדורנו התשובה היא לרצות מקדש. לרצות להכניס את הקודש לחיינו הלאומיים, להוסיף בהשראת שכינה.

הדרך היחידה לכך, על פי ציווי התורה, היא לקיים את מצוות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". וכמאמר הנביא חגי "עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית", וגם אם לא מאמינים "וארצה בו".

האם אתה דורש את שלום ירושלים? את שלום הר הבית והמקדש? זה הזמן!