אזרחות מול נחלת אבות

עו"ד אליקים העצני , ד' באב תשע"ח

אליקים העצני
אליקים העצני
פלאש 90

בתגובה על מאמריי בזכות החלת הריבונות הישראלית ורק לאחר מכן הענקת אוטונומיה לתושבים הערבים בחלקים מיהודה ושומרון ורצועת עזה, מציגים לי את "הדילמה המנצחת" של השמאל: אם הערבים בשטחים המסופחים יקבלו אזרחות, זו תהיה מדינה דו-לאומית, לא יהודית.

ואם לא יהיו זכאים לאזרחות, ישראל תהיה 'מדינת אפרטהייד'. "מלכוד 22": מולדת בלי דמוקרטיה או דמוקרטיה בלי מולדת? 

האמנם חייבים לדרוך על המוקש הזה?



טוען....

נפתח בכך, שזו טעות להתייחס לתקדים בינלאומי כלשהוא כהולם את מדינת היהודים, מפני שהקורות אותנו אין דומה להם בכל זמן ובשום מקום. ואם ישראל היא אכן מקרה יחידאי בהיסטוריה, מה הפלא שהיא מעלה בעיות בלתי מוכרות , כמו שאלת מעמד הזרים במדינה שנועדה לאסוף ולהציל עם מיוחד אחד, נרדף? ההיגיון הפשוט מחייב, שלמצב בלתי רגיל יוכלו להתאים רק מסגרת ואמצעים בלתי רגילים.

עפ'י מגילת העצמאות המדינה הזאת היא "מדינה יהודית". לתכלית זאת היא הוקמה וזו זכות קיומה. רוב לא-יהודי יבטל את המהות הזאת וכדי למנוע את האסון הזה מציע השמאל לנטוש את לב הארץ לאויב. רק כך תישאר המדינה היהודית הקטנה והמאוימת דמוקרטית למהדרין. הימין רואה את המדינה היהודית ואת הארץ היהודית כמקשה אחת, ועל כן לפי תפיסתו "הפתרון" הזה אינו בא בחשבון.

נותרנו עם הבעיה, איך משמרים את המדינה כ"יהודית" וגם מכבדים את הזכויות הדמוקרטיות של הלא-יהודים, כאשר יודעים שהפיכת כל ערביי יהודה ושומרון לאזרחי ישראל תסכן את הרוב היהודי. אלא, שבעיה יש גם לתושבים הערבים והיא, שהאזרחות הישראלית אינה מבטאת את זהותם הלאומית – ערבית או פלסטינית. עובדה: ערביי ישראל, שהאזרחות הישראלית נאכפה עליהם ב-1948, מזדהים ברובם כ"פלסטינים" ומניפים 'דגלי פלסטין'.

ערביי ירושלים, שלפני 50 שנה הוענקה להם האופציה לקבל אזרחות ישראלית, אינם מנצלים אותה ברובם הגדול. כאשר תספח ישראל את יהודה, שומרון וחבל עזה ותחוקק שם אוטונומיה, ייהנו במסגרתה תושביה משלטון-בית, ואת ממשלתם יבחרו בהליך דמוקרטי. ועדיין, בכך לא תיפתר בעיית אזרחותם וזהותם הלאומית. רצה הגורל, וההיסטוריה נתנה תשובה על השאלה הזאת, אך האמת הזאת אינה נוחה לאף אחד מן הצדדים ועל כן הכל מתעלמים ממנה.

הנה:"הבית הלאומי בארץ ישראל" ("פלסטיין"), כפי שהובטח "לעם היהודי" בהצהרת בלפור (1917), בוועידת סן-רמו (1920) ובמנדט שהעניק חבר הלאומים לבריטניה על א'י (1922) השתרע מן הים התיכון ועד לגבול עיראק. באותה תקופה טרם המציאו את "פלסטין" ואת "ירדן" והתושבים הערבים משתי גדות הירדן הגדירו את עצמם כ"דרום-סורים" שבירתם דמשק, שם מלך המלך פייסל לבית האשם, שנחשב סמל הלאומיות הערבית המתעוררת. אולם פייסל גורש מכיסאו ע'י הצרפתים שסוריה הוקצתה להם כמנדט (הוא הומלך על עיראק).

ולאחר זאת החלו הערבים המקומיים ליצור לבריטים בעיות: במזרח הירדן דרש אחיו הצעיר של פייסל, עבדאללה, שעמד בראש כמה אלפי חמושים, "מלוכה" לעצמו ובמערב הירדן החלה מלחמת הערבים בבית הלאומי היהודי, שלא פסקה עד היום. אין צריך לומר שלא היה כל הבדל בין הערבים במערב ובמזרח הירדן, ובכל זאת – כדי לצאת מן ה'פלונטר', חילק שר המושבות הבריטי, ווינסטון צ'רצ'יל, את הארץ. קרע 77% משטח הבית הלאומי היהודי ונתן לעבדאללה ביחד עם התואר "אמיר", וכך יצר את האמירות ההאשמית של עבר הירדן שלימים הפכה לממלכת ירדן, אותה שמרו בקפדנות לערבים בלבד. עליה והתיישבות של יהודים נאסרו לחלוטין.

אם תשאלו היום אולי 80% מתושבי הממלכה הירדנית לזהותם הלאומית, ישיבו בדיוק כמו ערביי נצרת או ירושלים: 'אנחנו פלסטינים', וכך גם הכריזו מנהיגיהם על פי צרכי השעה –

המלך עבדאללה (בכנס הליגה הערבית, אפריל 1948): "פלסטין ועבר-הירדן הן אחת, כי פלסטין היא קו החוף ועבר-הירדן היא העורף של מדינה אחת".

המלך חוסיין (בקהיר, נובמבר 1966): "ממלכת ירדן חייבת להפוך לרפובליקה הפלסטינית".

מרוואן אל חמוד (שר החקלאות הירדני, ספטמבר 1980) "ירדן היא פלסטין ופלסטין היא ירדן במונחים של טריטוריה, זהות לאומית, סבל, תקווה ושאיפות".

ומן הצד השני – פרוק קדומי "שר החוץ" של אש'ף, ניוז-וויק, מרץ 1977 "חייב להיות קשר, כי ירדנים ופלסטינים נחשבים ע'י אש'ף כעם אחד".

בפועל, לאחר שכבשה במלחמת תש'ח את ירושלים ואת יהודה ושומרון, העניקה ממלכת ירדן לערבים המקומיים אזרחות ירדנית. ב-1988, ורק 21 שנים לאחר שגורשה משם, שללה מהם את האזרחות הזאת.

ומכאן, בחזרה אל תושבי האוטונומיה שאמורה לקום בחסות ישראל – היכן סביר יותר שתושביה הערבים, מוסלמים ברובם ופלסטינים בהגדרתם העצמית, יתנו ביטוי לזהותם הלאומית: בעבר הירדן מזרחה, מדינה ערבית מוסלמית היושבת על 77% מ"פלסטין" ובני עמם מהווים שם רוב מכריע – או במדינת ישראל - מדינה יהודית, לא-ערבית ולא-מוסלמית בהגדרתה, שהערבים בה מיעוט?

השמאל הדמוקרטי הישראלי מנסה לשווא לרקוד על פי החליל של ערבי א"י שמנגינותיו מתחלפות כל הזמן. בעבר הם טענו לזהות לאומית סורית, עכשיו - גם ירדנית וגם פלסטינית. כל שישראל יכולה וצריכה לעשות הוא להעניק להם משטר דמוקרטי בשטח שלטון-הבית האוטונומי ולעשות כמיטב יכולתה כדי לאפשר להם לקבל בעתיד את אזרחות החלק המזרחי של הארץ המחולקת, שם שולטים בני עמם, דתם ותרבותם.

ולמי שישאל, האם ההסדר הזה צודק, נשיב בשאלה: חילקו את הבית הלאומי שלנו וגרעו 77% משטחו כדי לשמור אותם ל-"פלסטינים". אבל לא קראו לחלק הארי הזה "פלסטין", כי אם 'ירדן' ואת "הפלסטינים" שלחו לקחת להם מדינה מתוך יתר ה- 23%, השטח הצר שבין הים לירדן שהותירו ליהודים. התוצאה: מדינה גמדה אחת ליהודים ולערבים - שתי מדינות: 'ירדן' וגם 'פלסטין'.

זה צודק?!