הרב קוק והחקיקה הדתית

הרב אברהם וסרמן , ח' באב תשע"ח

הרב אברהם וסרמן
הרב אברהם וסרמן
צילום: עצמי

א.

בימים אלה, כל חוק דתי וניסיון ליישומו – מותקפים בסיסמאות שונות, "מדינת הלכה" (כמושג מפחיד כמובן), "איראן זה כאן", ועוד. יש המצטטים את הרצי"ה שאמר בכנס גדול שהתקיים בשנת תשכ"א, להגנת הרבנות-הראשית מפני ניסיונות התערבות מבחוץ בפסיקותיה ובהרכב חבריה: אם זה יהיה רצוי או מופתע לכם, הייתי חבר לועד נגד כפיה דתית.

אמרתי לאותם ידידים כי מצד התורה אין מקום במצבנו העכשווי לשום כפיה דתית, ועל אחת כמה וכמה לטרוריזם של חרדי של כפיה פרטית. ח"ו. אכן לא פחות מזה יש לעמוד נגד כפיה אנטי-דתית (לנתיבות ישראל, א, רלט). כשהועד ההוא הפך להיות בעד כפייה אנטי-דתית, הרצי"ה פרש ממנו (משמיע-ישועה 221) . מכאן מסיקים רבים שהיה נגד חקיקה דתית.

אלא שבסימפוזיון בו היה שותף, נשאל ע"י אחד המשתתפים, כיצד הדתיים, שהם מיעוט, כופים דעתם על הרוב? הרצי"ה השיב בשאלה – "חוקי הכנסת מחייבים אתכם או לא? הכנסת לא קובעת הלכה אבל היא קובעת סדרי-ציבור. התנפלויות וזריקת אבנים אינן מדרך התורה... עם זאת יש להשתדל באמצעות חקיקה בכנסת שסדרי הציבור לא יהיו הפקר... בכל צבור יש חילוקי דעות, אנחנו חיים במדינה דמוקרטית והכנסת מורכבת מנבחרי הציבור, ומבטאת את הגוונים השונים שבאומה ומכריעה על פי רוב ומיעוט. מתוך כך השגנו כמה דברים, בודאי שאין זה מספק אותנו ואנו מקוים שמתוך סבלנות נשיג יותר. אתם קוראים לזה 'כפיה דתית', אבל זאת החלטה של הכנסת ומה שהיא מחוקקת מחייב את כולנו" (שיחות הרצי"ה, צבא וישיבה, תשכ"ח).

נראה שאצל רבים התחלפה התנגדות לכפייה דתית, שפירושה התערבות בחיי הפרט והפעלת כח כדי שיקיים מצוות, בהתנגדות לחקיקה דתית.

מדינת-ישראל היא מדינת העם היהודי, ועליה לבטא במרחב הציבורי את ערכיו המהותיים ביותר, זהו  עניין קיומי לעצם חיינו כאן. לכן, על התחבורה הציבורית, בתי-העסק, בתי-החרושת ומשרדי-הממשלה – לשבות בשבת. במאמרו "קול דודי דופק" (איש האמונה, עמ' 79) כתב הרב סולובייצ'יק: יש לי תמיד רגש מיוחד של סיפוק-נפש, בשעה שאני קורא בעיתון, שתגובת מדינת-ישראל אינה ידועה כעת, כי שבת היום והמשרדים סגורים...קול דודי דופק!" מדובר בעניינים הנוגעים למדינת ישראל, ואשר אויביה כבר הביעו דעתם. שלא כמי שסוברים שתגובה לתקשורת הינה פיקוח נפש ו"מתירים" עבורו חילול-שבת, הפוגע בעצם מהותה של מדינת-היהודים.

ב.

הרצי"ה הלך בעקבות אביו הראי"ה, שעסק הרבה בחקיקה ובדרישה לשמירת-ההלכה במרחב הציבורי. הוא דרש ממשקים לשמור שבת וכשרות כדי שהרבנות תיתן הכשר לתוצרת שלהם, וכשבתל-עדשים חיללו שבת בפרהסיא בחליבת-פרות, פרסמה הרבנות (סיון תרצ"ב) "אזהרה גדולה" ובה "מודיעים בזה לכל תושבי עיה"ק שאסור לכל בר ישראל לקנות חלב, גבינה, חמאה ושארי תוצרת החלב מחברת תנובה ירושלים" שקבלה את התוצרת שלהם, בניגוד לעמדת הרה"ר ("להכות שורש", עמ' 96).

הראי"ה עמל הרבה להכנסת סעיף לחוזה החכירה של הקק"ל, הקובע כי החוכרים מתחייבים שלא לחלל שבת בפרהסיה. כך אכן נקבע בסעיף מיוחד "שביתה מעבודות בנין ומלאכה בשדה ובכרם ובמפעלי תעשיה ומסחר" (להכות שורש 117-137).

הוא התאמץ במשך שנת תרפ"ג (1923) להכניס את "חוקת השבת" בעיר המתהווה תל אביב, עד שמאמציו הוכתרו בהצלחה (אוצרות הראי"ה, ד, 185).

הקבוצה האנטי-דתית התנגדה לפעילות זו, ולכן אפילו למחרת פטירתו היה מי שכתב "צבור הפועלים – גם אם לא יוכל להתעלם מצדדי הכפיה שנהגו בו בענייני אמונה – ישמרו לטובה את זכר האיש שידע בשדה ההסתכלות שלו למצוא את צד הקדושה במעשי הפועלים" (בטאון הפועלים 'דבר', ד' אלול תרצ"ה).

וכאן הבן שואל – איך ניתן ליישב התנהלותו זו של הראי"ה עם מקומות רבים בכתביו, בהם הוא מדבר על תשובה מרצון? הלא תשובת הדור לא תהיה בכפיה, אלא תבוא בארבעה שלבים: כבוד הדת, חיבת הדת, הכרת הדת וקיום הדת (אורות התשובה [אור-עציון] עמ' קנו).

נראה כי אף שהראי"ה סבר שעיקר תשובת הדור תבוא מתוך הבנה ורצון, הוא השתדל

מאוד לקדם "חקיקה דתית" בכל מקום שהיה יכול להשפיע עליו, כדי ליצור את הפרהסיא היהודית של המדינה שבדרך. לא מדובר על ניסיון השתלטות, אלא על ההבנה הפשוטה והיסודית כי אין קיום ליהודים במדינתם, אם זו לא תבטא בציבוריות שלה את תורתה הנתונה מסיני.

ג.

גם מייסדי המדינה הכירו בצורך ליצירת אחדות בין חלקי העם, ובצורך לצקת תוכן יהודי במדינה, וכך נוסד ה"סטטוס-קוו".

בשנותיה הראשונות של המדינה, המשיכה להיות מיושמת מגמת החקיקה דתית, ושאיפה להתקדם יותר מהסטטוס-קוו הבסיסי, בהתאם להשקפתו של הראי"ה. כך פעלו הרב הרצוג, ולצדו "חבר הרבנים של הפועל-המזרחי".

עם השנים חל כרסום במפעל האבות-המייסדים ע"י מערכת המשפט הישראלית, ובמקביל חל כרסום בתודעת החשיבות של הנושא. המושג "חקיקה דתית" הפך לביטוי שאפילו חלקים בציבור שומרי המצוות מתנערים ממנו, ואף גורסים – בטעות, כפי שהובא לעיל – כי לפי שיטת הרצי"ה ואביו יש להימנע מחקיקה.

ד.

יש הטוענים שכפיה ממאיסה את היהדות. אלא שלפי זה הכפיה ממאיסה גם את הצבא, איכות הסביבה, וכל מה שחשוב לעצם הקיום. בפועל – לא זה המצב. הכל יודעים שבלא חוקים – לא יתקיימו החברה וערכיה, והחוק אינו פוגע בהזדהות הציבור עם הערכים אותם הוא מייצג. הסיבה למתנגדי החקיקה הדתית אינה החקיקה לעצמה, ויש לחפש אותה במקום אחר.

את התורה עצמה קיבלנו בכפיה, כפי שתיארו חז"ל "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם" (שבת פח). אך רבים הקשו – לשם מה הכפייה? מאחר וכבר אמרו "נעשה ונשמע"!

מהר"ל מפראג (תפארת ישראל, לב) ענה, שהדברים המהותיים בעולם אינם יכולים להיות תלויים ברצוננו. כיוון שקיום עולם תלוי בתורה – הרי שגם לולא היינו מסכימים היינו מקבלים אותה.

גם האברים החיוניים פועלים בהכרח: הלב, המוח, הריאות, מערכת העיכול – המערכת הלא רצונית. מה שחיוני יותר – לא יכול להיות נתון לבחירתנו.

יחד עם זאת, גם הנושאים ההכרחיים – קיומו של הפרט, קיום האומה, קיום התורה והעולם – הבחירה שלנו ושיתוף הרצון עושים אותם אהובים ומשמחים.