גלגולו של עוול שיפוטי

אי-צדק זה מבית מדרשו של השופט אור, פגע במאות רבות של נפגעי תאונות.

עו"ד ברק קדם , ח' באב תשע"ח

עו"ד ברק קדם
עו"ד ברק קדם
צילום: ישעי חזני

שלוש מכות נגזרו על ע' ביום בו הוא נפגע בתאונת דרכים. המכה הראשונה: הוא נותר משותק לצמיתות בידו הימנית ובשתי רגליו, ואיבד לחלוטין את השליטה על עשיית צרכיו.

במקביל לפיצוי לו זכאי ע' מחברת הביטוח שביטחה את הרכב, הוא זכאי לקצבה חודשית מהביטוח הלאומי בשל נכותו. כיוון שקצבת הביטוח הלאומי מממנת חלק מנזקיו של ע', נדרשת חברת הביטוח לשלם רק את יתרת הנזק. למשל אם שווי כל ההוצאות שלו בשל נכותו מיום התאונה ועד מותו עומד על ארבעה מיליון ₪ הוא זכאי לפיצוי של ארבעה מיליון ₪.

לכן, אם הוא צפוי לקבל מהביטוח הלאומי גמלאות בשווי מיליון ₪, תידרש חברת הביטוח לפצות אותו בשלושה מיליון ₪ נוספים בלבד.

המכה השנייה: הרופא שהתמנה על ידי בית המשפט לבדוק את ע' קבע כי בעקבות נזקי הגוף שהסבה התאונה לגופו של ע', חייו יתקצרו בצורה משמעותית והוא ילך לבית עולמו שנים רבות לפני בני גילו.

הפיצויים להם זכאי נכה כמו ע' גבוהים מאוד, בין היתר בשל ההוצאות הרבות שהוא נזקק להוציא מידי חודש לעזרה הסיעודית שהוא זקוק לה ולטיפולים הרפואיים והנפשיים שאינם ממומנים על ידי קופת החולים. במקרים קשים מאוד מדובר על הוצאות של עשרות אלפי שקלים מידי חודש.

כל ההוצאות הרבות האלה תתייתרנה עם מותו. לכן כאשר נקבע כי חיי ע' התקצרו על ידי התאונה, נגזר מכך כי הפיצויים יקטנו בהתאם. למשל כאשר נקבע כי חייו הנותרים התקצרו בחצי, קטנו ההוצאות שלו בשל נכותו מארבעה מיליון לשני מיליון. הפיצויים יקטנו אף הם בהתאמה.

המכה השלישית: עניינו של ע' נתגלגל לאולמו של השופט תיאודור אור בבית המשפט העליון. היה זה בשנת 2001. השופט אור קבע שמצד אחד, כאשר יחושבו ההוצאות של ע' יילקח קיצור תוחלת חייו בחשבון – שהרי אחרי מותו לא יהיו עוד הוצאות – ולכן נעמיד את ההוצאות על שני מיליון ₪ בלבד. מצד שני, כאשר נחשב את תגמולי הביטוח הלאומי להם הוא זכאי ניחשב אותם כאילו הוא ימשיך לחיות באורך חיים ממוצע כבני גילו. לכן, נפחית משני המיליון להם הוא זכאי את מיליון השקלים אותם הוא היה צפוי לקבל מהביטוח הלאומי אילו היה חי ככל אדם.

ברור שיש כאן עוול בל יתואר המעשיר את חברת הביטוח על חשבונו של ע'. את הפיצוי שלו מחשבים על פי אורך חייו הקצרים, אך את קיזוז קצבאות הביטוח הלאומי מחשבים על פי אורך חיי אדם ממוצע בן גילו. לכן הופחתו לע' מיליון ₪ אותם היה צפוי לקבל מהביטוח הלאומי אילו היו חייו ארוכים כבני גילו, למרות שבפועל – בחייו הקצרים – הוא עתיד לקבל מהביטוח הלאומי רק חצי מיליון ₪.

השופט אור נימק את פסיקתו התמוהה בשיקולי יעילות. הצורך לבצע חישוב חדש של קצבאות הביטוח הלאומי לכל נפגע על פי אורך חייו הספציפי במקום לחשב לכל בני גילו על פי הממוצע הסטטיסטי של אורך חייהם פוגע ביעילות.

נימוקו של השופט אור תמוה לא פחות מפסיקתו. אין שום יעילות בחישוב זה על פני חישוב זה. אותו מחשבון שייחשב את גמלאות הביטוח הלאומי הצפויות בעשרים השנים הבאות לאדם ממוצע וירטואלי ייחשב תחת זאת את הגמלאות בפועל הצפויות לע' בעשר השנים הבאות.

זאת ועוד, תפקידו של בית המשפט הוא לעשות צדק. הקביעה כי בית המשפט יימנע מהצדק משיקולי יעילות מייתרת את הצורך בבית משפט. אי-צדק לא זקוק לבית משפט בכדי להיעשות.    

אי-צדק זה מבית מדרשו של השופט אור, פגע במאות רבות של נפגעי תאונות. על פי החוק, הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט אחר. כך יצא שדווקא הנפגעים הקשים ביותר – אלו שהתאונה גרמה להם נכות קשה וגם קיצרה את חייהם – קופחו קשות.

בשם היעילות נותרו מאות נפגעים ללא אפשרות לממן עזרה סיעודית נחוצה והוצאות רפואיות בשנים האחרונות לחייהם. השופט אור אולי חסך חצי שעת שיפוט יקרה, אך בכך נגזרו על ע' – המשותק ביד ימין ובשתי רגליו וללא שליטה על צרכיו – מספר שנות חיים ללא עזרה סיעודית וללא מענה רפואי התואם את מצבו.

שלוש עשרה שנה חגגו חברות הביטוח את פסיקתו של השופט אור שלקחה מהגידמים והפיסחים והעשירה את חברות הביטוח. במשך שלוש עשרה שנה אלו ניסו נפגעים רבים לפנות לבית המשפט העליון בניסיון לבטל את פסיקת השופט אור. משום מה, למרות שהעוול שבפסיקה זועק לשמיים לא ביטלו חבריו של השופט אור את פסיקתו.

רק בשנת 2014 אזר אומץ הרכב שופטים בבית המשפט העליון, בראשות השופט עמית, והפך את פסיקתו התמוהה של השופט אור. היעילות המדומיינת שבמשך שלוש עשרה שנה חישבה פיצויים על פי מציאות מדומיינת פוטרה. במקומה שבה המתמטיקה לחשב את הפיצויים על פי המציאות האמיתית.

כרוניקת העוול המתמשכת הזאת מעוררת שאלות במספר מישורים. איך קרה ששני השופטים האחרים שישבו עם השופט אור בהרכב אישרו את פסיקתו ללא תשומת לב לאי-הצדק שבה? איך עוול שכזה נותר על כנו במשך שנים רבות כל כך? האם יש בבית המשפט העליון לחץ חברתי המונע משופטיו לבטל פסק דין מופרך של שופט בכיר כמו השופט אור אשר שימש כמשנה לנשיא בית המשפט העליון?  

האם בתי המשפט בערכאות הנמוכות מחויבים לפסוק על פי פסיקת בית המשפט העליון גם כשדגל שחור מתנוסס מעליה? זאת ועוד, על פי פסיקת בית המשפט העליון כל בית משפט יכול לבטל חוק של הכנסת הנוגד את זכויות האדם המעוגנות בחוקי היסוד. האם על פי זה יכול כל בית משפט  לבטל פסיקה של בית המשפט העליון הפוגעת בכבוד האדם של מאות נכים קשים?