טירוף מערכות

ישראל מאיר , י"א באב תשע"ח

ישראל מאיר
ישראל מאיר
צילום: עצמי

צמד המילים שבכותרת מזמן לא היה רלוונטי כל כך כמו בימים אלו, עם הסתערות הקהילה הגאה על כל חלקה שפויה (הפעם האחרונה בה חווינו "טירוף מערכות", הייתה לפני 13 שנה בדיוק. כדי להכשיר גירוש של 10,000 יהודים ומסירת חלקי מולדת לאויב צריך "טירוף מערכות").

כעת מדובר על נושא ששם בחשיבותו בכיס הקטן את חוק הגיור/ההסדרה/הלאום/הגיוס או כל נושא "בוער" אחר שעלה על הפרק בשנים האחרונות. גם מי שעד כה התעקש לטמון את הראש בחול כי "הכלבים נובחים והשיירה עוברת", יודע שיש כאן תכנית מסודרת וממומנת להרוס את מפעל המשפחה בעם ישראל. להפוך את החולה לבריא, התרגלנו. היום כבר הבריא הפך לחולה. אסור להגיד שהם סוטים. מותר ורצוי להגיד שאנחנו הומופובים. 

אבל בניגוד לכל נושא אקטואלי אחר, כאן אין פוצה פה ומצפצף. אתמול, בעיצומו של צום תשעה באב, אפשר היה להרגיש שבמובן מסוים גם על כך התענית. על "מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם – אֵין תּוֹרָה". על "לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת".

ההנהגה החרדית לא מרימה קול זעקה ועצרת תפילה ומחאה, כי מדובר בנושא "שהשתיקה יפה לו".

ההנהגה הדתית לאומית, בחלקה, לא מרימה קול זעקה ועצרת תפילה ומחאה, כי מדובר בנושא "שההכלה יפה לו".

והציבור החרדל"י מפחד.

כל דמות בעלת השפעה שרק מעלה על דעתה להתבטא בנושא, לצעוק "המלך הוא ערום", רואה לנגד עיניה את המילים הפרימיטיביות "הרב יגאל לווינשטיין" ואת אשר נעשה עימו, ומשלה את עצמה שבנושא הזה לא עליך המלאכה לגמור ולשם שינוי אתה גם בן חורין להיבטל ממנה.

פעם דיברו על "הפרדת הדת מהמדינה", ולכל אחד היה מה לומר. היום הנושא הוא "הפרדת הדעת מהמדינה" ויש לנו איזושהי אשליה שזה משהו שהולך לחלוף...

אז זהו, שלא. זה כאן כדי להישאר. האתר "גלובס" חשף (יש כאלו שעבורם זו "חשיפה") שההתארגנות ל"שביתה הספונטנית" שפשתה אתמול, החלה לפני שנה(!).

"על מי שלא הסכים, הפעלנו לחץ מאסיבי באמצעות האנשים בקבוצה. התקשרנו למנכ"לים, לסמנ"כלים, לדוברים. אמרנו להם 'נדאג לעדכן בתקשורת שאתם לא איתנו'. היה מספר מצומצם של חברות שהיה צריך להילחם מולם בצורה הזאת. רוב החברות יישרו קו. מרגע שזה התחיל להתגלגל כדבר נכון – נולד מומנטום. חברות התחילו להתקשר אלינו וביקשו 'תכניסו אותנו לרשימה'. כשההסתדרות יצאה עם מכתב התמיכה, הבנתי שנפל דבר. הייתי עם דמעות בעיניים". סוף ציטוט.

אז מה עושים מול מערכת כזאת?

דבר ראשון שואלים את השאלה הזו.

הרבי מלובביץ' זצ"ל, מנהיג ציבור שחולל כמה דברים גדולים בחייו ושהפתגם "לשבת בחיבוק ידיים" לא היה קיים בלקסיקון שלו, על אף שחינך את חסידיו לפעול ללא לאות, לצאת לשטח, דרש מהם, בנוסף, לשאול ולזעוק מידי יום את צמד המילים: "עד מתי?".

"ופשוט, שדרישה ותביעה זו צריכה להיות באמיתיות – ולא באופן של העמדת פנים", אמר שוב ושוב.

אבל "לצאת בשאלה" זה לא מספיק. הקהילה הגאה התעקשה להעביר את הנושא מוועדות הכנסת אל תוך חיי החברה בישראל. ממליאת הכנסת אל תוך מקומות העבודה שלנו. כל גוף עסקי שמעסיק למעלה ממניין עובדים, נדרש אתמול לשאלה האם לאפשר לעובדיו יום חופשה (לא, לא בגלל חמישה דברים שאירעו את אבותינו בתשעה באב. זאת לא סיבה לבטל יום עבודה...) בגלל טרנד מסוכן שהצליח להשבית את המדינה.

אבל יש גם משהו טוב במעבר של הזירה למישור החברתי-אזרחי: כל אחד ואחת מכם, כל יהודי שאוהב את הוריו, את סבו וסבתו, שמרגיש שאבא ואמא שלו לא שימשו "כפל תפקידים" בחייו אלא כל אחד מהם הוא עולם מלא, חייב ליטול חלק במערכה הזו. לדבר על זה. לדברר את זה. להגיד בקול: "המלך השתגע!".