חוק הלאום

ד"ר מרדכי ניסן , י"ד באב תשע"ח

ד"ר מרדכי ניסן
ד"ר מרדכי ניסן
עצמי

בעת הזאת עשתה הכנסת חסד עם העם היהודי. היא קבעה בחוק יסוד את המובן מאליו, אך המובן מאליו היה זקוק לאזכור, הדגשה ומיסוד בחקיקה.

כאשר גורמים רשמיים ולא רשמיים, ותהליכים על פני השטח וגם מתחתיו, חותרים ואף מצליחים לקעקע את היות ישראל מדינה יהודית מובהקת, הועמד סכר ברמה האידיאולוגית ולאומית בשם עקרון שאין שני לו בהוויה הישראלית.  לא תהיה ישראל סתם "מדינה של אזרחיה", מדינה שכותרתה המכרעת המזדקרת היא "כבוד האדם וחירותו", או מדינה דו-לאומית.

לא תהיה מדינה שבה המשטר הדמוקרטי הבלתי-מאובחן יאיים ללא רסן וסייג על האתוס היהודי-ציוני של ישראל. מול מאבק ערבי ללא לאות לעקור את המדינה מטעם חייה, ויחד עם שיטפון של עובדים זרים מאפריקה במדינתנו, מן האחריות הלאומית להציב חומה בלתי חדירה, לפחות במשמעות הרעיונית והצהרתית.   

לא נעלם מכל מתבונן ישראלי שמעורה בנעשה במדינה, מי אלה שחשים הזדהות עם המדינה היהודית ותורמים לביטחונה, ומדברים בעדה בכל פורום בארץ ובחו"ל; ומנגד, מי חורש לה רעות וצרות. ההצבעה בעד החוק איננה בשום פנים הצבעה נגד בעלי ברית וותיקים שמוסיפים כבוד וכוח למדינה ומאבקה להישרדות וצמיחה. בנימה מבודחת, אומר, לא הבעתי איבה לכלל הנשים כשבחרתי באשתי.

מנהיגי המדינה לא צריכים להתנצל שחוקקו חוק שתכליתו להשתית את המדינה באופן בלעדי על הלאומיות היהודית בארץ ישראל. השמים לא נפלו, הבשורה בכפלי התקומה הפלאית תשודר בגאון, וקיבוץ גלויות יקרין את ייחודו של עם ישראל בשובו הביתה. החוק הוא סיבה לחגיגה, לא פילוג או השמצה כפי שגורמים משמאל ומרכז המיטו על מעשה החקיקה ב-29 ביולי השנה.

עובדה שהמחישה באופן אירוני וזדוני את גודל השעה היה המעשה הנבזי של ח"כים ערבים שקרעו את החוק לגזרים לעין כל. המחזה הזה הוכיח עד כמה החוק היה נחוץ ובמקום. הם הראו מה שהם חושבים באמת על ישראל. החתרנות הבלתי פוסקת של אנשי ציבור ערבים כאלה, תומכי חמאס ומרמרה, שופרים נאמנים של טרוריסטים ושונאי חיילי צה"ל, היא סיבה מספקת לחוק לאום ברור וחד – וצודק.

מדינה יהודית והערבים                                           

אשר לנוסח החוק ראוי להציב לפנינו את חמשת עמודי התווך שמחזיקים את בניין המדינה היהודית, והם כסמלי ההיכר והרוח הנושבת שלה (עם הערותיי בסוגריים):

ארץ ישראל היא המולדת ההיסטורית של העם היהודי (ולא של עם פלשתיני מדומיין);

העם היהודי לבד זכאי להגדרה עצמית (ואין הערבים זכאים לכך);

ירושלים היא עיר הבירה המאוחדת של ישראל (ולא של פלשתין);

השפה הרשמית היחידה במדינה היא עברית (בלי הכרה בערבית כשוות-ערך);

התיישבות יהודית היא ערך לאומי ותזכה לעידוד של המדינה.

מרכיבי חוק הלאום הן כפסיפס של זהות יהודית קדומה שכוללת ארץ, עם, עיר ושפה. עם מפת תודעה ערכית זו צועד העם היהודי בהיסטוריה אלפי שנים. בלב משמעות סעיפי החוק שהערבים בישראל נדחים הצדה, כציבור חסר מעמד לאומי ונעדר עתיד פלשתיני מדיני במרחבי הארץ. מדינת ישראל מוצגת מלאה בתכנים יהודיים, ובמשתמע תכנים ערבים ואסלאמיים  מוגבלים למעמד קהילתי בלבד. כפיצוי מעניק החוק "מעמד מיוחד" לשפה הערבית.

ברקע תהליך גיבוש החוק בלתה המזימה של הערבים המזדהים כפלשתינים  נגד המדינה תוך ניצול מוסדות ומנגנוני הדמוקרטיה לנגח את הציונות ולפורר את מדינת ישראל מבפנים. מאבקם יודע צורות שונות ואמצעים מגוונים – מהגשת בג"צים, הנפת דגלי פלשתין ברבים ועד לפניות בחו"ל שמבקשות התערבות בינלאומית נגד הממשלה הנבחרת בירושלים. מזה שנים שמנהלים ראשי הציבור הערבי מאבק, כפויי טובה לחלוטין מטוב מדינת ישראל, נגד שירות לאומי ולא רק נגד גיוס הערבים לצבא.

שבעים שנה הספיקו למדינה כדי להציג את הערבים כציבור ממורמר ובכייני, בלי שיהיו מוכנים להגיד מילה אחת טובה על ישראל והחיים בה. רק ביקורת וקנטרנות, תיעוב וחוסר רצון טוב נשמעו  מדוברי ציבור וראשי ונציגי הערבים. היהודים עכשיו אמרו די לחתרנות הערבים והלמו באשלייתם שעומדת ישראל ליפול לידיהם הודות למסע כתישה פוליטית מתמדת.

מדינה יהודית והדרוזים

אשר לעדה הדרוזית, שכולה ברכה לישראל, היא לא מפסידה כלום בגלל חוק הלאום. אין בחוק אפילו רמז הקל ביותר על פיחות מקומם של הדרוזים במערכות המדינה, או הזנחה או התעלמות מהעדה המובחרת הזו בישראל. אין לה דרישה לאומית במובן של הגדרה עצמית. ירושלים איננה משאת נפש דתית או פוליטית. שילובם של הדרוזים ברמות גבוהות ורב-מישורי במדינה, צבא, תקשורת ודיפלומטיה הוא סיפור מרשים , ולא הכול זוכה לפרסום.  החוק לא ישנה לרעה שום דבר ביחס לדרוזים, וחירותם וכבודם במקומם מונח.

ייתכן וראוי היה  לקבוע שלעדה הדרוזית מעמד מיוחד, למרות שצעד זה יכול לסבך את המדינה עם בני מיעוטים צ'רקסים ונוצרים, בדויים ומוסלמים, שאכן רואים בגאווה שישראל ביתם, ואת זהותם הישראלית נושאים בסיפוק וכבוד.      

אם לא תהיה מדינה יהודית, תהיה פה מדינה ערבית, או אסלאמית, או דו-לאומית, שלא תטיב עם הדרוזים. כל חלופה פוליטית בפלשתין תהיה לרועץ.

הקשר היהודי-דרוזי היה חזק כבר מלפני הקמת ישראל. ניצני ידידות והסכמות  קדמו לביסוס ההכרה ההדדית שהדרוזים שותפים חשובים, למרות מספרם המזערי, לביצור המדינה. יש ביטוי עממי למערכות יחסים נוחים בכך שיהודים נופשים בפקיעין ובית ג'אן אבל לא בסכנין וכפר קרע.

אוכלים פיתה דרוזית וקונים מצרכי סבתא ג'מילה. הודות לשילובם הכמעט אסטרטגית של הדרוזים בממסדים הישראלים, יכלו להביא למערכת הביטחון להתחשב בבני העדה בלבנון ובסוריה בעתות לחימה, במשך השנים ועד לתקופה האחרונה. ניזכר גם בסלים א-שופי הגיבור ממג'דל שמס שכלוחם בסיירת מטכ"ל  הציל את הלוחם ביבי נתניהו במבצע צבאי, שנים רבות לפני שהחייל היהודי הפך לראש הממשלה.

כל התנגדות לחוק מצד הדרוזים, וביקורת חריפה ככל שתהיה, מבטאת אי-נוחות בלי שיש לכך אסמכתא בנוסח החוק ויעדיו. מריבה קולנית בין יהודים ודרוזים תספק תחמושת בערה לערבים שנוהגים לגנות את הדרוזים כשכירי-חרב ומשתפי-פעולה נלוזים של היהודים. כך מתמרנים הערבים את בגידתם במדינה לכדי התקפה מילולית ארסית כלפי נאמניה האצילים. הערבים-מוסלמים ייהנו מריב מיותר ואווירה חמוצה בין יהודים ודרוזים.

אבל רקע היסטורי של איבה וחשדנות מעמיד דרוזים ומוסלמים אלה מול אלה, ומאפשר להבין שחוק הלאום שמנחית מהלומה על הערבים הוא ניצחון דרוזי עצום. כך לדעתי צריך לפרש את משמעות החקיקה שביזמת ממשלת נתניהו.

טוב שהחוק לא הכניס את המילה שוויון לנוסחו, ולא שוויון זכויות. לא משום שאין מקום לשוויון ככל שהדבר מוצדק ומועיל, אלא כי לדרוזים בפרט לא מגיע שוויון – אלא שוויון-יתר. שהמדינה תצא עם תכנית גדולה ורצון כן שתעדיף את הדרוזים כביטוי של הכרת הטוב וברית אמת. בכך ייראו כולם שמי שהולך עם היהודים הוא ייהנה מהליכה שלובי זרוע ובאמון הדדי מוצק, ושאין דבר שיסדוק אותו לעולם.

נאמר לי פעם על ידי אישיות מובילה בנוף העדה הדרוזית, שדליית אל-כרמל הוא לא אום אל-פאחם. בוודאי נכון! לדליה מגיע פי אלף מהמדינה למה שמגיע אם בכלל מגיע לאום אל-פאחם. היה ראש ממשלת ישראל נתניהו שפעם תבע את מטבע הלשון: "אם נותנים, מקבלים". אכן לטיפולך אדוני.  

המחבר פרסם על לבנון, מיעוטים במזרח התיכון ועל העדה הדרוזית בפרט