גאווה עיתונאית

הקמפיין האגרסיבי של הלהט"ב בליווי כלי התקשורת גרם לנו לחשוב שפונדקאות זה מוצר צריכה בסיסי על אף שכמעט אין מדינה שמאפשרת זאת.

יובל מורגנשטרן , ט"ו באב תשע"ח

יובל מורגנשטרן
יובל מורגנשטרן
צילום: עצמי

מחאת הלהט"ב הוכיחה לנו מהי תקשורת מגוייסת. ציפוף השורות סביב סוגיית הפונדקאות לזוגות גברים היה מחשמל. עוד ועוד גופים וכלי תקשורת הצטרפו למחאה, וביקשו להעלות על נס את זכותם של זוגות הגברים להביא ילדים באמצעות פונדקאות.

מחאה כזו חייבת להיות מאורגנת. אין מחאה שאין לה אבא ואמא. מישהו מושך בחוטים, בין אם הוא בפרונט ובין אם הוא מאחורי הקלעים.

בכתבה שפורסמה בעיתון ''גלובס'' הצטיירה תמונה מעניינת - כיצד התארגנה אותה מחאה, ומעניינת יותר – כיצד התפשטה והתרחבה.

היו אלה מספר אנשים מהקהילה הלהט"בית שהחליטו להבעיר אותה כאש בשדה קוצים. הם סיפרו בגאון כיצד התקשרו למנהלי חברות מובילות במשק הישראלי ואיימו שאם לא יתמכו במחאה, הם יפרסמו ויפיצו את העובדה הזו.

לארגון המחאה היו שותפים אנשים שעובדים ועוסקים בתקשורת ובייעוץ תקשורתי ביום-יום. לכן המחאה היתה נראית מאורגנת לבחוץ – הכל היה הרבה יותר קל. התקשורת כולה התגייסה ונתנה את התחושה שכל מדינת ישראל צריכה כרגע לעסוק בדבר אחד: זכותם של הזוגות הגברים להביא ילד לעולם באמצעות פונדקאות. דעה אחרת? לא רלוונטית.

התקשורת בישראל, כמו גם ברחבי העולם בנויה מדי.אן.איי ברור: ליברלית מאד, שמאלנית ורואה חובה לבקר את השלטון. הפרט האחרון הוא חשוב, לא משנה אם מדובר בשמרנים או בליברלים. תפקידה של התקשורת הוא לשמש ככלב שמירה על הדמוקרטיה. כך היא רואה את עצמה, וכך היא פועלת.

אך לפעמים, כשערכים מסוימים מתנגשים – היא בוחרת צד. כך היא נהגה כאן. אמנם היו קולות בתוך הקהילה הלהט"בית שלא אהבו את הקמפיין ואף התנגדו אליו. היו אלה בעיקר נשים שלא שמחות לשתף פעולה עם קמפיין שמבקש להקל על "רחם להשכרה".

הקולות הללו הושתקו וכמעט ולא נשמעו, ציפוף השורות לא אפשר לאף אחד להביע עמדה אחרת. עמדה שמנוגדת לקו הקמפיין שאותו הובילו המארגנים יצאה מחוץ למשחק מחמת מיאוס. התקשורת הבינה שהתפקיד שלה חשוב, ומשמעותי יותר אפילו מבית המחוקקים, בית המשפט העליון והממשלה. היכולת שלה לייצר סדר יום ולשנות מציאות גדולה אף יותר מכל ח"כ, שר, או שופט.

את הקמפיין הקצר והאגרסיבי הזה ילמדו עוד שנים קדימה. מדובר בנושא שנוי במחלוקת – רחם להשכרה, שאפילו בתוך הקהילה הגאה יש עליו ביקורת רבה. יחד עם זאת, הגברים של הקהילה הגאה גרמו לכל המדינה לחשוב שמדובר במשהו לגיטימי לחלוטין, על אף שאין כמעט אף מדינה בעולם שמאפשרת את הליך הפונדקאות.

העצרת בכיכר רבין היתה השיא. מבחינה תקשורתית – זה היה הקליימקס של הקמפיין. תמיכה מקצה לקצה. לכאורה. מודעות ובהן כל הגופים והחברות שתומכים בקמפיין (כולל החלפת לוגואים לצבעים של הקהילה הגאה) פורסמו מכל עבר. הכעס הופנה כלפי הממשלה ובמיוחד כלפי נתניהו שהצהיר בעד והצביע נגד.

האם ניתן ללמוד מהמאבק הזה לכל מאבק עתידי במדינת ישראל? בוודאי שלא. האם קמפיין נגד פינוי יישובים ביהודה ושומרון יוכל להשתמש בכלים בהם השתמשו כאן? לא. האם קמפיין בעד חוק הלאום יוכל להיעשות באותה הדרך? אין מצב. מה כן? למדנו שוב שכלי התקשורת ואנשיהם יודעים לעמוד איתן וכאיש אחד ברגע שנפגע אחד הערכים שחשובים להם.

בפעם הבאה שנלין על כך שנושא שמעניין ציבור גדול במדינת ישראל מושתק ולא עוסקים בו בכותרות הראשיות – נהיה צודקים.

מסתבר שיש נושאים שראויים לחשיפה תקשורתית רחבה ויש כאלה שלא. הכל תלוי מה חשוב לעיתונאים ומה הם רוצים לקדם.