אז למה לא מאמינים לתקשורת?

האם זו החילוניות הישראלית, לתלות כזה שלט בתשעה באב? טורה של סיון רהב-מאיר מתוך "ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , ט"ז באב תשע"ח

סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

1.

אם לנסות לסכם, אולי אפשר לנסח את זה כך: כשיש סולידריות ואחדות סביב ערך מסוים – התקשורת כופה עימות מזויף, וכשיש מחלוקת אמיתית סביב נושא – התקשורת כופה אחדות מזויפת.

2.

כך גם בתשעה באב: פוסט לא חשוב על יוזמה הזויה לתלות שלט "פתוח בתשעה באב" זכה להגיע כמעט לכל כלי התקשורת. גם אם בקושי מסעדה ורבע תלו את השלט הזה, התקשורת שוב נכנסה למצב האוטומטי – "בעד" ו"נגד". שוב, כאילו יש פה באמת איזה קונפליקט דתי-חילוני שהציבור קרוע סביבו.

כאילו שוב אין לנו סתם דרך ארץ, לצד כבוד למסורת ותודעה היסטורית. אני נעלבתי בכלל עבור הוריי החילונים. האם זו החילוניות הישראלית, לתלות כזה שלט בתשעה באב? מעניין שגם חובשי כיפה מיהרו לאולפנים, להיכנס למשבצת שלהם בתפקיד ה"נגד", בלי לשים לב שמשהו במנגנון עצמו פגום.

3.

אחת השיטות היא להשתמש בהקלטות סתר "קיצוניות" שנאמרו בחדרי חדרים. במקום להזמין אנשים לאולפן לשטוח את דעתם באופן מכובד, מוצאים משהו שאיזה פעיל ימין או רב אמר ו"חושפים" אותו. רגע, למה לא פשוט לראיין אותו? הרי יש לו השקפת עולם לגיטימית, אז למה לדבר עליו ולא איתו?

השנים חולפות ולמרות הדיבורים על שינויים במפת התקשורת, הבון-טון ממשיך להישמע בדיוק אותו דבר. זה המשיך כך במחאה החברתית שמוביליה פונקו וקודמו בצורה חסרת פרופורציה, וראינו זאת כמובן השבוע בחוק הפונדקאות. אין מורכבות, יש אג'נדה לקדם. אין שני צדדים, אין שאלות אתיות, אין מתנגדים ותומכים. יש דעה אחת, ומי שמעז לסטות ממנה – פשוט יוקע.

נדמה לי שהמנגנון הזה נכון גם ביחס התקשורתי לגבי צירוף נשים לשירות קרבי בכלל, ושירותן עם חיילים דתיים בפרט. אסור לדבר על מחירים או מחקרים, ובטח שלא על מסורת והלכה. אביגדור קהלני למשל העז בשעתו לומר משהו נגד לוחמות בטנק – וחטף. כל קמפיין ה"הדתה" שהתקשורת מנהלת בשנה האחרונה נמשך ונמשך, בלי לדבר על שני הצדדים. בעוד שיש החשים שישראל נעשית דתית יותר (ומקבלים 100% מהמיקרופונים), רבים חשים שישראל נעשית חילונית יותר (אבל לא מקבלים פתחון פה).

4. בשורה התחתונה, יש סוגיות רבות שחבל לריב עליהן ולבזבז עליהן אנרגיה. רוב הציבור מאוחד ומלוכד בנושאים מסוימים, ואין טעם להשתדל בכוח לשסע אותו. מנגד, יש סוגיות רבות שמצויות במחלוקת ציבורית עמוקה, ואי אפשר לטשטש את זה ופשוט להעלים את אחד הצדדים.

זה מסוכן לכולנו אם ציבורים שלמים יחושו מושתקים, לא לגיטימיים, כאילו כל הזמן מנסים לחנך אותם מחדש כי פשוט אסור להם חשוב כפי שהם חושבים. האם אפשר להנמיך את הווליום היכן שצריך, ולהגביר אותו היכן שצריך? השורש של המילה תקשורת הוא קשר. האם למרות השפל באמון, היא יכולה לחזור ולקשר בינינו?