קודם תקראו

צר לי על תחושותיהם הקשות של אחינו הדרוזים והבדואים, אך צר לי יותר שהולכו שולל בידי אלה שרעת ישראל בראש מעייניהם.

אופיר דיין , י"ז באב תשע"ח

אופיר דיין
אופיר דיין
צילום: מורגן ראום

ישנם שני סוגי אנשים המתנגדים לחוק הלאום: כאלה שלא רוצים שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית וכאלה שלא קראו את החוק.

החוק הוא חוק קצר ופשוט שעל פניו, לא מחדש דבר ולכן כל מי שמוחה על החוק, היה צריך למחות גם לפניו.

אסביר: עקרונות היסוד של החוק הם שאר ישראל היא מולדתו של העם היהודי, מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ושמימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית בישראל ייחודית לעם היהודי. משהו חדש? לא. נמשיך.

הסעיף הבא בחוק מגדיר את שם המדינה, דגלה, סמלה והמנונה. משהו חדש? לא. נמשיך.

הסעיף הבא דן בכך שירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל. גם פה אין חדש. נמשיך?

הסעיף הרביעי דן בשפת המדינה. הוא מגדיר את העברית כשפה הרשמית ואת הערבית כשפה בעלת מעמד מיוחד. יתרה מכך, בסעיף זה שני תתי סעיפים שמסדירים את השימוש בערבית במוסדות ממלכתיים ומדגישים ש"אין בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק- יסוד זה".

בעוד שסעיף אחד מתייחס לעברית, שניים מתייחסים לערבית ודואגים להגן עליה מכל פגיעה. המשכנו, הישארו איתי. הסעיף הבא מדבר על קיבוץ גלויות, דבר שכבר נידון בחוק השבות. כלומר, גם סעיף זה לא מחדש כלום. הלאה.

הסעיף השישי בחוק הלאום דן בקשר עם העם היהודי בתפוצות וקובע שהמדינה תפעל לשימור הקשר עם יהודי התפוצות, תדאג לשלומם ותשמר מורשתם. חדש? לא אה? טוב בואו נתקדם.

הסעיף השביעי מתייחס להתיישבות יהודית. סעיף המריבה. לאחר שנדון ושונה מספר פעמים הנוסח הסופי הוא "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה".

לעניות דעתי, זו הסיבה ששבנו ארצה אחרי אלפיים שנות גלות אבל נו מילא, אפשר להתווכח. עם מה אי אפשר להתווכח? עם העובדה שיש כבר חוקים ותקנות המאפשרים לבני מיעוטים להקים יישובים הומוגניים לחלוטין המורכבים רק מבני אותה הדת או הלאום. למי לא הייתה זכות כזו עד היון? יהודים. כלומר, בסעיף זה אין אפליה אלא תיקון אפליה קיימת. המשכנו.

הסעיף השמיני מדבר על שני לוחות השנה הרשמיים, העברי והלועזי והתשיעי על יום העצמאות כיום חג לאומי (עוגן כבר בחוק יום העצמאות), על יום הזיכרון ויום השואה כימי זיכרון רשמיים. חדש? לא, כמו שחשבתי.

הסעיף העשירי דן בימי מנוחה ושבתון במדינת ישראל, הלוא הם ימי שבת ומועדי ישראל אך אותו הסעיף דואג לציין ש"למי שאינם יהודים זכות לקיים את ימי המנוחה בשבתם ובחגיהם", כלומר נוצרים בראשון, חג המולד וכיוצא בזה ומוסלמים בשישי, בעיד אל פיטר וכו'. אין חדש תחת השמש.

הסעיף האחד עשר והאחרון דן בנוקשות החוק, כלומר מעגן אותו כחוק יסוד שלצורך שינויו נדרש רוב של חברי הכנסת.

אחרי שסיימנו, איפה אתם רואים אפרטהייד? גזענות? הכל הבל הבלים. לא היה ולא נברא. לא רק שאין גזענות בחוק אלא שבכל סעיף שעלול להעלות חשד לגזענות, טורחים המחוקקים להוסיף תתי סעיפים המדגישים שלא תתאפשר פגיעה במיעוטים, ראו ערך השפה הערבית.

מה כן יש פה? חזרה על המובן מאליו. למה? כי צריך.

כלל הסעיפים הנזכרים מעלה מעוגנים בחוקים רגילים אך הכנסתם תחת חוק יסוד אחד מעבירה מסר חשוב. אין מדובר בעקרונות שונים, כל הדברים האלה הם חלק מעניין מהותי אחד- היותה של מדינת ישראל מדינת היהודים.

יתרה מכך, עיגונם בחוק יסוד והסעיף האחד עשר מקשים על שינויים. הגבלת השינויים בחוק זה נדרשת מכיוון שבתדירות רבה מדי קמים חברי כנסת אנטי ציונים, המנסים לשנות את סמלי המדינה, לנתק אותה מכל דבר יהודי ולהפוך אותה למדינת כל אזרחיה. הסעיף האחד עשר בחוק הוא מה שיכול למנוע מהם להצליח במזימה הזו.

ולבסוף, עיגון כלל הסעיפים הללו בחוק יסוד יאלץ את בית המשפט העליון להתחשב בהם בפסיקותיו ולתת להם משקל כבד לצד המשקל הרב הניתן היום לחוק היסוד חופש האדם וחירותו. זהו צעד גדול לקראת בית משפט עליון הוגן יותר, שוויוני יותר ומוטה פחות.

אחזור לצורה בה פתחתי מאמר זה, ישנם שני סוגים של אנשים המתנגדים לחוק הלאום: אלה שלא רוצים שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית ואלה שלא קראו את החוק.

בחוק אין אף לא רבע סעיף הפוגע במיעוטים הנאמנים למדינת ישראל, אך יש בו הרבה הפוגע באנשים וקבוצות שרוצות לשנות את אופייה של המדינה.

כל מי שרואה עצמו ציוני חייב להתייצב לצד החוק הזה ולהגן עליו. חוק זה הוא אבן דרך חשובה המבטיחה את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

צר לי על תחושותיהם הקשות של אחינו הדרוזים והבדואים, אך צר לי יותר שהולכו שולל בידי אלה שרעת ישראל בראש מעייניהם.