על צה"ל לתקן את חרפת צד"ל

הרב עמיחי גורדין , י"ט באב תשע"ח

הרב עמיחי גורדין
הרב עמיחי גורדין
צילום מסך

'זה לא עניין של כסף, לא דיברתי על כסף. אנחנו מפחדים שעוד 15 שנה, תחתמו הסכם עם הפלסטינאים ואז אתם והם תזרקו אותנו לכלבים', כך, חסיין פארס, הניצב הדרוזי הראשון, בראיון לגלי צה"ל. ואני שמעתי ובלעתי את הלשון.

במילים פשוטות ובהירות זרק לנו הניצב את האמת ישר לפרצוף. ניצב פארס אדם מנומס כנראה, ולכן חסך מאיתנו את משפט הסיום של הטיעון שלו – 'כמו שזרקתם את אנשי צד"ל לכלבים לפני יותר מ15 שנה'.

בהחלטה אמיצה, שמסתבר מאוד שגם הייתה נכונה, החליט אהוד ברק בשנת 1999 לסגת מלבנון. ההחלטה כאמור הייתה כנראה נכונה, הנטישה של אנשי צד"ל, שלחמו יחד איתנו במשך שנים, הייתה לא הכרחית, ותישאר כאות קין על מצח החברה הישראלית.

היינו שם יום למחרת. קבוצת בחורי ישיבה מישיבת הר-עציון, בוגרי הלחימה בלבנון, שהחרפה של אנשים שלחמו איתנו ונמלטו כמו פליטים חסרי כלום לא נתנה לנו מנוח. הגענו לבית גולדמינץ, שם שוכנו אנשי צד"ל ומשפחותיהם, שנמלטו בעור שיניהם מידי החיזבאללה. משפחות של אנשים משכילים ומבוססים, דוברי ערבית וצרפתית, שבלילה בהיר אחד חרב עליהם עולמם. עד יומי האחרון לא אשכח את עיני הילדים שלהם ששאלו אותי בלי מילים – למה עשיתם לנו את זה. הם יכלו להיות הילדים שלי. לא אשכח לעולם את המבט המושפל של הוריהם.

התרמנו כסף בישיבה כדי לקנות להם צעצועים ופרחים. אפילו משחות שיניים לא היו להם. היחס של המערכת אליהם לא היה כיחס של בעלי ברית שננטשו, אלא כיחס של פליטים מדארפור שאנו ברוב חסדנו הסכמנו לקלוט. ככה לא מתנהגים לבני ברית.    

כלי התקשורת שמחבקים עכשיו את העדה הדרוזית נאלמו אז דום. איפה היו רזי ברקאי ורינו צרור באותם ימים? איפה היו מערכות העיתונים של 'הארץ' ו'ידיעות' באותם ימים? למה הם לא סיפרו אז לציבור על מצבם המשפיל של בני בריתנו? למה הם לא הביאו את הסיפור האנושי שלהם? אחד מאיתנו התקשר אז לירון אנוש, מגיש יומן הערב של קול ישראל. ירון, באנושיותו העלה אותו לשידור ונתן לו לדבר. קיוונו שדבריו יבקעו את ליבם של אנשי התקשורת. כמה תמימים היינו.

'הם נלחמו איתנו בגלל אינטרסים שלהם', ניסה לשווא, אלוף בדימוס, שכיהן אז כסגן שר הביטחון, לנקות את מצפונו. ממשפטים כאלו בדיוק מפחד חסיין פארס. החברה הישראלית הוכיחה שברגעי המבחן, האינטרס האישי גובר על המחוייבות שלנו לבעלי ברית. מפלגות השמאל ותנועות זכויות האדם שמחבקות עכשיו את הדרוזים, שכחו אז לחלוטין את אנשי צד"ל. השמחה והצהלה על היציאה מלבנון מילאה את ליבם ולא הותירה בו מקום פנוי לחמלה על בעלי ברית.

חיילי צד"ל נלחמו איתנו במסירות, כתף אל כתף במשך עשרים שנה. הם מסרו את נפשם למען ביטחוננו. ובכל זאת ברגע המכריע בגדנו בהם.

הסיפור כאן אינו הסיפור של חוק הלאום אלא של המחוייבות שלנו לבעלי הברית שלנו. זה לא עניין של שיויון או כסף אלא של מחוייבות. אנו חייבים לעגן בחוק את מחויבותנו ההיסטורית לבעלי בריתנו, הדרוזים והצ'רקסים. זה עניין מוסרי לפני שהוא עניין תועלתני. והוא גם עניין תועלתני.

ומכאן לתועלתני. ברגעים קשים אלו מוטלת אחריות כבדה על הצבא. הצבא לא יצר את הבעיה הנוכחית אבל הוא זה שיספוג את תוצאותיה. הצבא חייב לצאת מגדרו כדי להוכיח לדרוזים, שמתגייסים בהמוניהם לצבא (82% גיוס מול 67% אצל היהודים), שהם חלק בלתי נפרד מהצבא. שכולנו בשביל אחד ואחד בשבילו כולנו. הצבא חייב להבטיח לצעירים הדרוזים שלא נזנח אותם לעולם ושנמסור את נפשנו אחד עבור השני. תמיד.

המטה הכללי חייב לפעול בצורה אקטיבית כדי להוכיח לדרוזים שהם יכולים לסמוך עלינו. הרמטכ"ל הוכיח בשנתיים האחרונות את יכולתו לטפל בצורה נכונה במשבר האמון הקשה שהיה לצבא עם הציבור הדתי-לאומי, עכשיו ניצבת לפתחו משימה לא פחות קשה. נחזיק לו אצבעות.