המהפכה סוף סוף מתחילה

היא רוצה עוד קצת תמימות. הייתי סקפטית. איך אימא אחת תצליח? טורה של סיון רהב-מאיר מתוך "ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , כ"ג באב תשע"ח

סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

1. המרד הזה מתחיל סוף סוף. הנה שלוש עדויות לכך שקלטנו שהגיע הזמן לאתחל את היחסים שלנו עם הסלולרי – והן מגיעות מהציבור החילוני, הדתי והחרדי. כולן קרו השבוע.

לפני כשנה חברתי לעבודה בחברת החדשות, סיגל רובין-שהם, אימא לשתי בנות בבית הספר היסודי "יגאל אלון" בהוד השרון, שיתפה אותי בחלום: לדחות את ההתמכרות הסלולרית של הילדים. להצליח לעמוד מול הלחץ החברתי של "לכולם מרשים!". היא לא רוצה שהילדות הקטנות שלה יעשו פרצופים לאינסטוש ויספרו לייקים. היא לא רוצה שיפחדו ממה שכותבים עליהן בקבוצת הווטסאפ הכיתתית.

היא רוצה עוד קצת תמימות. הייתי סקפטית. איך אימא אחת תצליח? סיגל פתחה קבוצת פייסבוק ושמה "תנו לגדול על שקט – הורים חכמים קונים טלפונים טיפשים", והתחילה לפעול. היא הביאה מומחים שדיברו עם הורי השכבה, והסבירו שזו לא מלחמה בקדמה, אלא מלחמה בהתמכרות, בלחץ הנפשי, בנזק הפסיכולוגי, בשיימינג, בחרמות. אחרי שהשיגה רוב – ארגנה קנייה מרוכזת של טלפונים פשוטים, ללא אינטרנט.

המציאות השתנתה: סלולרי "טיפש" הוא לא בושה מול כל החבר'ה, הוא חלק מרכישה קבוצתית וחגיגית. הרעיון כבר אומץ בבתי ספר יסודיים נוספים. מאות ילדים יתחילו את שנת הלימודים בלי מכשיר ממכר בכיס, שלא מתאים כלל לגיל שלהם (ותכלס, לא ברור לאיזה גיל הוא כן מתאים).

"מול סחף ולחץ חברתי – צריך להפעיל לחץ חברתי הפוך", היא אומרת. "זה לא ילך בלי קהילה, בלי התארגנות. גיליתי שכולם מרגישים ככה, אבל אף אחד לא מדבר על זה. המון הורים אמרו לי: אם יהיה רוב – ברור שאני בפנים. אנחנו לא יודעים עד איזה גיל נצליח למשוך בלי סמרטפונים, אבל כמה שנצליח – נרוויח. הרווח הנקי הוא כולו שלנו ושל ילדינו".

השבוע הוחלט בצרפת לאסור לחלוטין על הכנסת סלולרי לבתי הספר. גם גוגל, אפל ופייסבוק התחייבו לאחרונה לדאוג ל"רווחה הדיגיטלית" שלנו ולאפשר לנו לשלוט על שעות הגלישה. ובכל זאת, המדינה והחברות לא ייקחו אחריות לגורלנו – אם אנחנו לא נעשה זאת קודם.

2. יוסף שפייזר, דוקטורנט, מורה דרך, חובש כיפה סרוגה, נדהם לפני כמה ימים מהנתון ששמע במהלך דיון בוועדת הכלכלה בכנסת: הגיל הממוצע שבו ילד ישראלי נחשף לפורנוגרפיה הוא שמונה. הוא העלה פוסט נסער לרשת, ותוך כמה ימים מצא את עצמו מנהיג קבוצה של למעלה מ-2,000  הורים, ששמה "הפורום הדיגיטלי".

"תקראו לי חשוך, תקראו לי נבער, המציאות הזו הזויה וחולה", כתב שפייזר בפוסט. "לילד אין שום כלים ויכולת להבין מה נכון ומה לא נכון בסרטים כאלה. אל תבלבלו לי את המוח על חופש. זה לא חופש, זו תהום, והילדים צוללים לתוכה. קשה לכם? תתמודדו. זו האמת. והאמת היותר קשה היא שמי ששם אותם על סף התהום הזו זה אנחנו. במסגרת הריצה האינסופית אחרי כל פיתוח וטרנד, חשפנו את הדור הזה בלי שום סינון לתכנים שאין לו שום יכולת להתמודד איתם. איך נלמד אותם אחר כך על עדינות, אהבה, יחסים וזוגיות? צריך שינוי, וכאבא צעיר אני מבין שהוא צריך לבוא מלמטה".

שפייזר לא צפה את גל הפניות של הורים ומורים מכל המגזרים. הוא שמע מאות עדויות על התמכרות, פגיעות של ילדים בילדים, ונזקים נפשיים קשים. "ההורים כאילו חיכו שמישהו ירים את הכפפה", הוא אומר. מתברר שבזמן שדיברנו על חוק הלאום או על חוק הגיוס – פספסנו דברים מטרידים ונוגעים יותר. בשלב ראשון שפייזר רוצה לגבש קואליציה גדולה ומשפיעה. באמת לא יכול להיות שכל כך קל לעורר "סערה" כי מישהו נעלב משיר של עומר אדם או ממשפט של יאיר גרבוז – אבל מיליוני הורים לא מיוצגים בשום מקום. הם לא "לובי", "מגזר" או "קהילה". בשלב שני הוא מתכנן שלושה כיווני פעולה: מחאה מול חברות הסלולר וספקיות האינטרנט כדי שיציעו מיוזמתן סינון תכנים יעיל (היום חברות "רימון" ו"נתיב" מספקות זאת, בעיקר לציבור הדתי), התחייבות של משרד החינוך לתכנית לימודים רצינית בתחום וגם שדולה של ח"כים למען רגולציה של משרד התקשורת.


3. ואז קיבלתי מייל מתלמיד ישיבת מיר, ישיבה חרדית ירושלמית, שנחשבת ספינת דגל. "בימים אלה הוצאנו לאור חוברת שנקראת 'עבד כי ימלוך' ועוסקת בסלולרי", הוא כתב. "אנחנו מרגישים שגם כשמדובר במכשיר 'כשר', כלומר בלי אינטרנט, מתרחשים תהליכים לא בריאים. הופתענו לגלות כמה הציבור צמא לעיסוק בנושא. החוברות נחטפות, וזו רק התחלת המהלך".

כשמדובר במכשיר ללא אינטרנט הדוגמאות פחות קיצוניות, אבל עדיין מעוררות מחשבה: "מה היינו חושבים על שני אנשים שמשוחחים ביניהם, כשלפתע אחד פותח ספר ומתחיל לקרוא אותו? ובכן, היום מדובר במעשה שגרתי. זה כבר לא נחשב לא מנומס לזלזל ככה במי שלצידך. לא רק לענות לשיחה, אלא גם סתם לשלוף מכשיר כדי לבדוק מי אולי חיפש אותנו. זה קורה גם תוך כדי מעמד של חופה או להבדיל הלוויה – ההשתתפות האמיתית בשמחת הזולת או בצערו, נפגעה".

אבל זה לא רק בין אדם לחברו, אלא גם בין אדם למקום. קשה יותר להתרכז בלימוד התורה ובתפילה, נכתב שם. מי שנמצא עם הסלולרי בזמן התפילה בעצם מקיים "קבלת קהל" תוך כדי תפילה. אני מסכים להתפלל, אבל רק בתנאי שאני זמין לכל העולם שבחוץ, ולפעמים מעביר את אלוקים לשיחה ממתינה. לא צריך שהטלפון יפריע בפועל, עצם האפשרות להשתמש בו כל הזמן מפחיתה את איכות התפקוד והריכוז.

המסקנות של כל שלוש ההתארגנויות החדשות הן ברורות: צריך לקחת אחריות. לקבוע כללים. להגביל את עצמנו ואת ילדינו, וכמובן – להשתמש יחד בכוחה של הקהילה כולה. הנה דוגמה קטנה מתוך החוברת: "נהוג להגיד למישהו 'אתה לא זמין' בטון של תלונה. 'כמה זמן לוקח לתפוס אותך'. אבל זו לא בושה, זו גאווה. זה אומר שיש לך עולם פנימי, שאתה עושה דברים חשובים ומסוגל להתנתק מהמכשיר. צריך להתחיל לראות בכך מחמאה".