בכבשן השיימינג

דודי וכטל , כ"ו באב תשע"ח

דוד וכטל
דוד וכטל
עצמי

המלך ליברליזאצר, אשר כל העמים נכנעו למרותו, קיבלו ערכיו, מחשבותיו ונאורוּתו, ציווה להכין פסל גדול עשוי זהב ומפוסל כצלמו.

בשעה בה יושמע האות המוסכם, כך הוא קבע, אפיים ישתחוו כולם וכה יאמרו בקולם:

"ודאי שגם אנחנו מבינים שאהבה היא אהבה,

ואין בסמכותו של איש לקבוע מהו מבנה נכון של משפחה.

ודאי שאי אפשר ולא נכון לצפות מאדם להתגבר על נטייתו הטבעית,

וטיפולי המרה (כאן תעטו על פניכם חלחלה) הם חלילה לא אופציה נכונה, כי אם התגברות מלאכותית".

כדבריו כן עשו כולם. ערב ובוקר וכל יום תמיד היה ההמון חוזר על המנטרה הכובשת, בסגנון זה או בסגנון אחר, העיקר לשמור על אותה ארשת. השקט והשלום שררו במלכות ליברליזאצר. משפחות התפרקו, ילדים השתגעו, בעלי סטייה גאים בחרדות ודיכאונות לקוּ. על השקט והשלום הופקדו כלבים עזי פנים ונמרצים, באחריותם היה לספר לכולם שהכול בסדר וחייהם טובים ונעימים.

אלא שביום אחד מר, רע ונמהר, קלטו מכשירי האזנה של הכלבים אותות ודיבורים שאינם מקובלים ומותרים. אלו היו שלושה, כך מיהרו למלך לספר – יש רבנים. לא תאמין, קצפו כלבי השמירה, הם לא השתחוו וגם על המנטרה הקבועה הם לא חזרו.  

המלך התקשה להאמין, מלכותו הרי כה חזקה, מי כנגדה ראשו יעז להרים?! בביטחון של כל יכול זימן המלך את השלושה לבקעה בה הוצב הפסל בצלמו, שם הם יזכו לבושת פנים, כך הוא חשב, ויודו ברבים על צדקת ערכיו ואמונתו.

"שימו לב", אמר ליברליזאצר וקולו אומר כולו כבוד, "הזדמנות נוספת אתן לכם כי ליבי רחום עד מאוד... בשעה בה ישמע האות המוסכם, תחזרו גם אתם על המנטרה הידועה, כמו כל אדם הגון ומתקדם בעולם".

"ולא...", קולו של המלך שידר עצבנות לא מבוקרת, "תיזרקו כולכם ל'כבשן השיימינג' הבוער של המדיה המשודרת!!!". בשמים הרעימו רעמים ועל הארץ, מפחד גודל הגזירה, אימה חשיכה נפלה על כל היצורים.

 הרבנים עמדו זקופים, במבטם לא ניכר היה כל שינוי, את כיפתם הגדולה סידרו וכה למלך אמרו:

"אדוני המלך, כבודך הוא כבודנו,

מלכותך גדולה ונפלאה והישגיה מרבים אושרנו.

מעבדי המחשב של אינטל הם דבר נפלא, גם ווייז וקוצבי הלב,

אך נדמה לנו שקצת אצה לך הדרך ואת מלכותך אתה מעט יותר מדי מעריך ואוהב.

ערכים ומהות הם לא מעניינך, מלך נכבד,

תורה ומצוות קיבלנו מסיני וה' אלוקינו ה' אחד".

המלך זעם, קצף, השתולל ואיים, "ל'כבשן השיימינג' השליכום ונראה מה יהיו חלומותיהם!".

אשו הגדולה של הכבשן הוסקה בעזרת שלל אמצעים, ביניהם גם פרצופים חמוּרי סבר של פרופסורים ידועים.

הלהבות ניזונו מעצוּמות זועפות של אנשי רוח חשובים, וחומם הגדול נבע מצירוף של מבטים תמהים של מגישי תכניות אקטואליה ושדרני חדשות מופתעים. רתיחתו הרבה של הכבשן הולידה בו קול נהמה, ובכל העברים נשמעה טרוּנייתו האיומה: "מה אתם באמת חושבים כאלה דברים מיושנים?", "לא הגיע השעה להתקדם? הרי אנחנו כבר במוצאי המאה העשרים".

טרם הוכנסו אחר כבוד הרבנים המרדנים, צורפו לכבשן עוד כמה חומרי תבערה חדשים. גם הם בעבר העזו לחשוב אחרת מכולם, אבל בראיון עיתונאי אחד על אחד הם נשברו ויישרו קו עם כל העולם. "כן", הם הודו, כשהוטח בהם מבט מתפלא של מראיינת צעירה, "גם אנחנו בעצמנו מאמינים שלכל אחד הזכות לחיות את חייו ובאמת אין ברירה". עוד הם הוסיפו, כדי לוודא שלא חושדים בהם שהם לא מתקדמים, "אנו יודעים כמה קשה להתגבר על נטיית הלב ואנו בעצמנו מכירים בעלי סטיות, סליחה, להט"בים נחמדים".

הרבנים ל'כבשן השיימינג' הושלכו, והעולם כולו צפה מן הצד לראות תוך כמה זמן הם ישרפו. עברה דקה, עברו שעתיים, כבר יום שלם, ואפילו שבועיים. כל אנשי העולם עמדו המומים, בראשם המלך הגדול ושריו גם הם משתאים.

אש הכבשן לא רק שלא הפכה אותם לפחם דק, אפילו סימן על בגדיהם לא נשאר, גם לא אבק. מהאש הם יצאו רק יותר מעם מורמים, נישאים ונבדלים מהמצאות טיפשיות שהיו שקראו להם –  'ערכים מתקדמים'.