חמאס צוחק עלינו

את הגישה התבוסתנית והמתנצלת יש להחליף ברוח לחימה, בהבנה שזו מלחמה על חייהם של אזרחי מדינת ישראל.

אופיר דיין , כ"ט באב תשע"ח

אופיר דיין
אופיר דיין
צילום: מורגן ראום

מכונת זמן קיימת במציאות. כך התברר השבוע. אך בניגוד לסרטים וסדרות הטלוויזיה בהן פעולתה של המכונה מלווה בקרקוש מתכתי, הקול שמלווה אותה הוא בעצם הדי פיצוצים וצבע אדום. ההתרחשויות של היממה האחרונה שיגרו אותי בבת אחת ארבע שנים אחורה.

בבת אחת אני כבר לא סטודנטית בת עשרים וארבע באוניברסיטת קולומביה אלא חיילת בת עשרים בשטחי הכינוס בעוטף עזה. פתאום אני כבר לא לובשת ג'ינס, טי- שירט וסנדלים אלא מדים, שכפ"צ ונעליים גבוהות. ברגע אחד ריח הבושם מתחלף בריח של אבק שריפה.

כל כך הרבה דברים השתנו בארבע השנים האחרונות, במובנים מסוימים אני אדם אחר לחלוטין ממה שהייתי אז, בקיץ של 2014. אבל יש גם המון דברים שנשארו בדיוק אותו דבר. מאות הרקטות ופצצות המרגמה שנורות על ישראל נשארו פחות או יותר זהות, הפחד והמתח באוויר די זהה והאויב הוא אותו אויב.

זה לא רק שהאויב נשאר חמאס, אלא שמנהיגיו נשארו אותם מנהיגים. דפוסי הפעולה שלהם נשארו אותו דבר. הרטוריקה זהה לחלוטין, לא מדובר בהטבת תנאים אלא בהכחדה מוחלטת של נוכחות יהודית במזרח התיכון.

וגם אנחנו לא השתנינו, אנחנו מנסים להיות צדיקים גמורים ולצאת בסדר מול הקהילה הבין לאומית. הבעיה היחידה היא שהתבלבלנו. במקום לנהל מערכה מול ארגון הטרור חמאס ובצידה לדאוג מה אומרת הקהילה הבין לאומית, אנחנו דואגים מה אומרת הקהילה הבין לאומית ובצד הדאגה, מנהלים מערכה מול חמאס.

במקום להגיד בגאווה שאף מדינה לא הייתה סובלת מטחים של מאות רקטות לשטחה ולצאת למבצע שתכליתו מיטוט חמאס, אנחנו מנסים להגיע להסדרה ושמים פלסטר על הבעיה האמתית.

במקום לחסל את כל המנהרות ההתקפיות של חמאס, אנחנו מחכים שהם ירו לכיוונינו כדי לעשות כן, כאילו אנחנו צריכים לתרץ למה להרוס מנהרה שייעודה לחדור לחדר הילדים בקיבוצי עוטף עזה.

במקום לחסל את כל מחסני ומשגרי הרקטות של חמאס, אנחנו פורסים כיפות ברזל ובונים מקלטים, כאילו על מנת להגיד להם, בואו חמאס, תשחררו קיטור ואנחנו נתחבא עד שיעבור זעם.

במקום לנצל את ארבע השנים שחלפו מאז המלחמה האחרונה לבנות תכנית אמתית שתאפשר לנו למוטט את חמאס ולוודא שתקום במקומו מנהיגות אחרת, מפוקחת על ידי הקהילה הבין לאומית, ישבנו על זרי הדפנה, העדפנו להתעסק בזוטות. וכעת, כשאנחנו כבר באמצע המדרון החלקלק למלחמה נוספת, אנחנו מופתעים, כאילו לא ידענו שזה יבוא.

אבל השאלה האמתית היא לא מה עשינו עד עכשיו אלא מה אפשר לעשות מעכשיו. בניגוד למה שנראה, שזה חומק לנו בין האצבעות, בעיני יש הרבה מה לעשות.

את הגישה התבוסתנית והמתנצלת, יש להחליף ברוח לחימה, בהבנה שזו מלחמה על חייהם של אזרחי מדינת ישראל. את ההפרדה המנטלית בין הדרום למרכז יש להחליף בהבנה שדמם של התל אביבים אינו אדום יותר מאלה של תושבי בארי.

ובעיקר, את ההיגררות אחרי החמאס למערכה באורך ובעצימות לא ידועה, יש להחליף ביוזמה ובמנהיגות.

השכונה שלנו היא שכונה קשה. שכונה שבה לא מבינים התנצלויות וחולשה. בשכונה שלנו מבינים ערכים ונחישות, ועלינו להפנים את זה כמה שיותר מהר. החמאס צוחק עלינו ומבין שאין השלכות אמיתיות למעשיו. עלינו להוכיח לחמאס שהוא טועה.