מבצע "אל עואדה" ("השיבה")

אריה יצחקי , ד' באלול תשע"ח

אריה יצחקי
אריה יצחקי
צילום: באדיבות המצולם

התביעה ל"זכות השיבה" (אל עואדה) היא דרישת היסוד של הפלסטינים בכל מו"מ להסדר של קבע ושלום עם מדינת ישראל.

הפלסטינים דורשים שתינתן לכל הפליטים הערביים שברחו ונעקרו מבתיהם בארץ ישראל במהלך מלחמת העצמאות (1948 – 1949) ולאחר מלחמת ששת הימים ביוני 1967; ולצאצאיהם עד דור חמישי (!), הזכות לשוב למכורתם ולביתם. מדובר על מספר שנע בין ארבעה לחמישה מיליוני בני אדם.

כל ממשלות ישראל התנגדו לכך בתקיפות כי זאת תביעה הזויה, שתביא לחורבנה של מדינת ישראל, והיא גם לא מעשית מבחינה פיזית – דמוגרפית.

אני רוצה להעלות כאן הצעה מהפכנית. תתפלאו – אני תומך בזכות השיבה למכורתם של ערביי ארץ – ישראל שברחו או גורשו ב - 19 השנים שבין 1948 – 1967; אבל לא למכורה הזמנית – המולדת החילופית שבין הים התיכון לנהר הירדן- בה התגוררו תקופה קצרה של בין מאה למאתיים שנים בין 1750 – 1948, אלא למולדת ההיסטורית שממנה באו לארץ ישראל כפולשים או כמהגרים באותם שנים. אם כבר חוזרים הביתה, ראוי לחזור אל המולדת המקורית שבה גרו אבותיהם בסוריה, עיראק, לבנון, מצרים, עבר הירדן וחג'אז (סעודיה).

יש בידינו מידע מדעי מדויק ומפורט מהיכן הגיעו הערבים הללו לארצנו. כל שבט, חמולה או משפחה, בגלי ההגירה העיקריים שהיו במהלך התקופה העות'מאנית המאוחרת בשנים - 1750 -1917, ובמהלך המנדט הבריטי בשנים 1947-1918 [מרביתם בין 1945-1922]. מן המחקר מסתבר שכתשעים אחוזים מאלה המכנים את עצמם "פלסטינים", הם ממוצא ערבי זר, לא מקומי, וראוי בהחלט להחזירם למכורתם ההיסטורית=למקומות שמהם הגיעו אבותיהם.

לפני הכיבוש התורכי של הארץ, בשנת 1517,היו בה כ-300 אלף תושבים בלבד, ומרביתה היתה שוממה ובלתי מיושבת. מאז החלה חדירה של שבטי בדווים מהצפון [סוריה ועיראק] בקנה מידה קטן. זה השתנה במאה ה-18 עם הפלישה מחג'אז של שבט בני-זיידאן שניצל את חולשת השלטון התורכי, ולקראת אמצע המאה ה-18, בהנהגת השייח' ט'אהר אל עומאר, השתלט על מרבית הארץ וקבע את בירתו בעכו. התורכים הצליחו לחזור ולייצב את שליטתם אך עד מהרה הגיע גל חדש של מהגרים.

בשנים 1840-1832 כבשו שליטי מצרים מוחמד עלי ובנו איברהים פאשא את הארץ והביאו עימם עשרות אלפי מתיישבים ממצרים [פלחים ובדווים] שנאחזו במישור החוף הדרומי ושפלת החוף, במרחב שבין רפיח ויפו. במקביל הגיעו מסודאן מתיישבים לאזורי הביצות[שבט הע'ורנה].

לאחר נסיגת המצרים נמשכו חדירות של שבטי בדווים מהצפון ועבר הירדן, לגליל התחתון לבקעת בית שאן ואפילו להר חברון. כדי לבלום את מעשי השוד שלהם הביאו התורכים לארץ ערבים ומוסלמים לוחמים-במספרים קטנים - מכל רחבי שטחי שלטונם: לובים, אלג'יראים, בוסנים, צ'רקסיים וצ'צ'נים.

בשנת 1882 היו בארץ ישראל כ-200 אלף ערבים מוסלמים תושבי קבע, שרבע מהם היו מהגרים שהגיעו בין השנים 1882-1830.

גל גדול של מהגרים ערביים הגיע בסוף התקופה התורכית, במקביל להקמת מושבות "העליה הראשונה" של היהודים. אלה מצאו שפע של מקומות עבודה במושבות. אך הגל העיקרי של הערבים הגיע עם תחילת המנדט הבריטי. בשנים 1936-1919 חדרו לארץ עשרות אלפי מהגרי עבודה בלתי-חוקיים מהחוראן שבסוריה ומעיראק.

למעשה אפשר לדעת בדיוק מהו מוצאם של הערבים בכל ישוב או כפר בארץ. הדוגמה הקלאסית היא של הישוב אום אלפאחם, הגדול ביישובי ואדי עארה. בכפר זה התגוררו בשנת 1943 כ-3000 תושבים, שמהם היו: 1400 ממוצא מצרי, 900 מחצי האי ערב, וכ-500 מעבר הירדן המזרחי....

עד כאן הנתונים ברורים. השאלה היא האם אפשר להעביר 4.5 מיליון בני אדם לארצות השכנות, לשקמם שם, ולאפשר להם לחיות ברווחה, תוך שמירה על ייחודם הדתי והתרבותי?

ובכן בעקבות אירועי שבע השנים האחרונות 2011 – 2018 מלחמת האזרחים הקטלנית והמדממת בסוריה והמהפך השלטוני בעיראק, התרוקנו אזורים רבים בשתי המדינות הללו מיושביהם. רק מסוריה בה נהרגו כחצי מיליון בני אדם - נמלטו כשבעה מיליון פליטים. והישובים והבתים שבהם הם התגוררו עומדים ניצבים ריקים מתושבים. התשתיות קיימות ובמבצע שיתוף בין-לאומי ענק ניתן לשקמם וליישב בהם פליטים. ובכן כיוון שמוצא מרבית הפלסטינים הוא מסוריה ועיראק, ראוי להשיבם למולדת ההיסטורית ובכך יוגשם מבצע השיבה [אל עאודה].

ומה עושים עם הבדווים בנגב? מוצאם של אלה הוא ברובו מצפון מערב סעודיה (חג'אז), ומיעוטם הגיעו מסיני וממצרים. יהיה מתאים מאד להחזירם למדבר, שהרי הבדווים הם "אנשי המדבר", ובסעודיה ובסיני יש שטחי מדבר עצומים, ריקים מאדם, שניתן ליישב בהם בקלות 300 אלף בדווים. כמובן בהסכמה מלאה ובשיתוף מדינות האם, מצרים וסעודיה.

נשמח מאד לסייע לשקם את תרבותם הייחודית – תרבות הנוודים, מגדלי הגמלים והצאן.