כעס ותדהמה

תחושות הכעס והתדהמה שחשתי ביום ההצבעה על תוכנית ההתנתקות בכנסת – נחרטו בליבי.

ח"כ יולי אדלשטיין , ד' באלול תשע"ח

יו"ר הכנסת יואל יולי אדלשטיין
יו"ר הכנסת יואל יולי אדלשטיין
צילום: עדי גפן/TPS

היום לפני שלוש-עשרה שנים יצאה לפועל תוכנית ההתנתקות, שתיזכר לנצח בתולדות ישראל כביטוי לשרירות שלטונית, לניצול ציני של הדמוקרטיה ולאטימות לב עד אבסורד.

אני חבר כנסת כבר שנים רבות ועברתי בה לא מעט חוויות מעצבות, שמחות ומכעיסות. אבל תחושות הכעס והתדהמה שחשתי ביום ההצבעה על תוכנית ההתנתקות בכנסת – נחרטו בליבי.

זה היה בחודש אוקטובר 2004. את המתח במליאה אפשר היה לחתוך בסכין. אני התנגדתי לתוכנית בכל תוקף – אבל לצערי היא עברה וההתנתקות הושלמה.

מאז אותו יום, דרך החודשים בהם עברתי לגור יחד עם תושבי הגוש ועד היום, התחושות האלו רק הולכות ומתעצמות.

כעס ותדהמה מול חורבן יישובים פורחים בארץ ישראל, בלי סיבה, בלי צידוק, בלי הסבר.

כעס ותדהמה מול האדמה הדמוקרטית החרוכה שהשאירו אחריהם מתכנני ומבצעי התוכנית. 

כעס ותדהמה מול התמונות של אויבינו מארגוני הטרור, שחגגו את ניצחונם בין חורבות בתי כנסת ובתי מדרש. 

שלוש-עשרה שנים עברו מאז. למרות ה"הבטחות" של הוזי חלום ההתנתקות, עזה לא הפכה לשוויץ של המזרח התיכון. נאלצנו לחזור אליה שוב כמה פעמים; לא כדי לחרוש ולנטוע כפי שעשו תושבי גוש קטיף, אלא כדי לסלק את האיום הביטחוני על יישובי הדרום – איום שהתגבר באופן בלתי נסבל דווקא בעקבות ההתנתקות. 

אבל אני בטוח שגם את הלקח למדנו באותה העוצמה. 

כל עוד אני נמצא בחיים הציבוריים, אשוב ואזכיר לחבריי את לקחי ההתנתקות ואתנגד בתוקף לשחזור תכנית כזו בחלקים נוספים בארץ ישראל.