אפשר גם בלי קמפיין שלילי

הציבור והתקשורת מתעניינים פחות במועמדים בבחירות לרשויות המקומיות. המוצא של המועמדים הוא להכפיש את היריב, שלא משרת אותם לרוב.

יובל מורגנשטרן , ו' באלול תשע"ח

יובל מורגנשטרן
יובל מורגנשטרן
צילום: עצמי

ירושלים, תל אביב וזהו. חוץ משתיהן, העניין התקשורתי בבחירות לרשויות המקומיות שואף לאפס. בסקר מיוחד שפרסמה מהדורת "החדשות" ושפורסם בתחילת השבוע נדגמו בוחרים משתי ערים בלבד, תל אביב וירושלים. כל השאר לא מעניין. אפילו חיפה, שהיא העיר השלישית בגודלה בישראל, גם היא לא מייצרת עניין סביב הבחירות המקומיות.

תשמעו דבר מדהים. רק חצי מתושבי מדינת ישראל יוצאים להצביע בבחירות לרשויות המקומיות. בבחירות האחרונות שהיו ב-2013, יצאו להצביע בסה"כ קצת יותר מ-50%. לשם השוואה, בבחירות הארציות ב-2015, יצאו להצביע 72.3%, שהם חמישה אחוזים יותר מאחוז המצביעים בבחירות 2013 שעמדו על 67.8%. הדבר העיקרי אותו ניתן להבין מהמספרים הנ"ל הוא זה - הבחירות המקומיות נתפסות כפחות חשובות ופחות מעניינות מאשר הבחירות הארציות. זה בטח לא קשה להבנה.

עכשיו צאו החוצה ותסתכלו על שילוטי החוצות של הבחירות המקומיות. ישנם פרצופים רבים שמעולם לא ראיתם. שמות של אנשים עם סיסמאות ריקות וגנריות שיכולות להתאים לכל מתמודד בכל מועצה או עיר. השלטים תמיד נראים מתאמצים. המצולמים מנסים לשוות לעצמם שני סגנונות: הראשון, ירצה להדמות בתמונה לראש הממשלה. דמות סמכותית עם חליפה, שעליו ניתן לסמוך שינהיג אתכם בשנים הקרובות. הסגנון השני: החבר שלך. זה מהבית שלידך, עם הטי-שרט השחורה והג'ינס, הקליל והחברמן. רוצה לומר: אני כמוך. באתי מהחבר'ה, אני לא כמו הפוליטיקאים האלה, אני אחד כמוך.

צריך לומר: רוב אזרחי הערים והמועצות לא באמת מבדילים בין מועמד אחד לשני. כל המועמדים ידברו על חינוך איכותי, בניה ודיור, אוכולוסיה מבוגרת נוער ותרבות. גם הניסיון ליצור בידול בין המועמדים הוא דבר מאד קשה עבורם. למה אני ולא הוא? זו השאלה הכי קשה. שם מתחילים גם טינופי הבחירות וזריקות הבוץ ההדדיות. לקראת הבחירות תמיד נשמע על שלדים, אמיתיים ושאינם, שיוצאים מהארון של מועמדים מסוימים. הכפשות וגידופים. אולי יהיה מועמד שיצליח להדביק למועמד אחר חשד לפלילים, לעבירות. הכל בכדי שהוא לא ייבחר.

בשונה מהבחירות הארציות, שם ההבדלים בין המפלגות והמועמדים הם יותר מובהקים. והיכולת לבדל את עצמך ולמתג את עצמך היא יותר קלה ופשוטה. לכן רוב המועמדים בבחירות המקומיות עושים את הטעות הקלאסית ופונים לקמפיין נגטיבי, משחירים ומכפישים. אחריהם המבול. קמפיין נגטיבי הוא כמעט תמיד טעות. בניגוד לעצות אחיתופל, אנשים לא ששים אלי קרב כלפי מועמדים בבחירות המקומיות, כי גם ככה הם לא מכירים אותם.

דוברים שנשכרים למטות המועמדים בבחירות לרשויות המקומיות שלא בערים הגדולות (תל אביב וירושלים) נתקלים כמעט תמיד בסירוב מוחלט של התקשורת הארצית לעסוק במועמד שלהם. אם לא מדובר בראש עיר שנחקר במשטרה, ישב במעצר, ונוקה מכל וכל, או שמדובר במועמד בעל "מעמד סלב" או שיש סביבו עניין מטורף, אף כלי תקשורת ארצי לא יעסוק בו. ברמה המקומיות, המקומונים מסקרים את מערכת הבחירות ומשתדלים לתת במה למועמדים, וגם אז, לא תמיד לכולם. במילים אחרות – היכולת לייצר עניין תקשורתי באמצעות התקשורת המסורתית הוא נמוך מאד.

ולכן כנראה זו הסיבה לחשוב שקמפיין נגטיבי יצליח. בגלל שהשטח המקומי, ברוב הארץ, רדום. אין נהירה המונית ואין סחיפה פוליטית. אז בכדי לנסות לעורר את השטח, מציעים המועמדים ויועציהם להטיל רפש והכפשות כלפי מועמדים אחרים, בתקווה שהדבר יידבק ואות הקלון יילך עם האויבים לקלפי. וזו כמובן, טעות.

שימו לב למערכת הבחירות הנוכחית בירושלים או בתל אביב. יש אמנם יריבות בין המחנות והמועמדים אכן מנסים להתחדד כל אחד במקומו ולמצב את עצמם במקום הנוח להם, אבל אצל המועמדים הבולטים כמעט ולא נראה הכפשות, אם בכלל. הם יודעים – עם נגטיב לא מנצחים. וככל שתאדיר אויב קטן, הוא יהפוך לאויב גדול. עדיף להתרכז בכינוסים וחוגי בית מאשר להכפיש מועמדים אחרים.

בתל אביב וירושלים, כנראה שגם בחיפה, אשדוד, ראשון לציון ופתח תקווה, שהן הערים הגדולות בישראל, אלה שיכפישו יהיו המועמדים שרואים את מצבם העגום בסקרים ומבינים שהם חייבים לשפר עמדות. הם יתקפו את הדגים השמנים, המועמדים הבולטים, בכדי שהם יעשו את הטעות – ויתייחסו אליהם. מועמד מרכזי וחכם הוא מועמד שמתעלם מרעשי הרקע, שמנדף אותם כמו זיעה בריצת ערב קלילה.

כדי להיות ראש עיר או מועצה לא צריך להוביל קמפיין נגטיבי. מועמד טוב לראשות עיר או מועצה הוא מועמד שבמשך מספר חודשים חי בשטח, מחוג בית לכינוס, מסלון לחצר, בלי הפסקה. בגלל ריבוי שלטים ומועמדים, עם פנים לא מוכרות ושמות שלא אומרים כלום – האדישות הפוליטית היא גבוהה. מועמד שסבור שקמפיין שילוטים יעשה עבורו את העבודה – טועה. בגלל חוסר ההיכרות של התושבים, הצורך הוא לחיות בשטח. השילוטים והפרסומים תורמים, אין ספק. אבל אין חלופה לשטח.