בין הסדרה לתשלום 'דמי חסות'

אם ממשלת ישראל סבורה שיש יתרון בהשארת החמאס בשלטון, מן הראוי שתתכבד ותגיד זאת, במקום לצאת בהצהרות מתלהמות ומאיימות

ארז וינר , ח' באלול תשע"ח

ארז וינר
ארז וינר
צילום: Yossi Zeliger/Flash90

עד הקמת ארגון 'השומר' בתחילת המאה הקודמת, היה נהוג בישוב היהודי לשלם לשכנים הערבים על 'שמירה' שביטוייה היה בכך שתמורת התשלום הם יימנעו מלפגוע ולגנוב משכניהם היהודים.

גם אחרי קום המדינה ובעיקר בשנים האחרונות, נתקלנו במקרים של תשלום דמי חסות לבדווים בדרום ובצפון, בכדי למנוע פגיעה וגניבה של ציוד ותוצרת חקלאית וזאת, כתוצאה מאזלת ידן של המשטרה ומערכת המשפט להגן על התושבים.

בתקופה שלפני מבצע 'צוק איתן' באביב 2014, היה משבר בין הנהגת ה'רשות' לחמאס בעזה, סביב סוגיית הפיוס ואי-העברת תשלומי משכורות לאנשי החמאס ברצועה. משבר זה, היה בין הגורמים המדרבנים שהניעו את ההסלמה שהביאה לפתיחת הלחימה ביולי 2014. הסכם הפסקת האש בסיום הלחימה, הביא להמשך תשלום המשכורות ופתיחת המעברים לסחורות, בתמורה לשקט.

שלוש וחצי שנים אחרי, במרץ שנה זאת, שוב מצא עצמו חמאס במצוקת משכורות וכספים, כשאבו-מאזן פועל לקצץ את העברת הכספים מ'הרשות' לעזה, כולל צמצום תשלומי החשמל והגז. על רקע זה, יזם החמאס את גל הארועים שתחילתו ב'הפגנת המיליון' והמשכו בטרור התבערה בדמות העפיפונים והבלונים. בימים אלו, אנו מתבשרים על גיבוש 'הסדרה' נוספת, ששוב מבטיחה לנו שקט לכאורה, בתמורה לתשלום המשכורות לאנשי החמאס ופתיחת המעברים לכניסת סחורות.

לא הבאתי את הדברים לטובת שיעור הסטוריה, אלא בכדי להמחיש את המציאות בה אנו נמצאים. אם ממשלת ישראל סבורה שיש יתרון בהשארת החמאס בשלטון, מן הראוי שתתכבד ותגיד זאת, במקום לצאת בהצהרות מתלהמות ומאיימות שאין מאחריהן דבר.

אם זה הדבר הנכון בראיית ישראל, עדיף כבר שנשלים עם תשלום משכורות המחבלים בתמורה ל'שקט' ולו זמני. בטח אל מול האלטרנטיבה של סבב לחימה נוסף שבסופו נשלם את משכורות החמאס בתמורה לשקט...

אם מאידך, אין הדבר כך, מן הראוי שנפעל לשינוי המצב מהיסוד ולא לחזרה על מה שכבר נוסה בעבר. הסיסמא של 'שקט ייענה בשקט...' פרושה לחזור אחורה לתפישת תשלום 'דמי החסות'. על כך כבר אמר אבי התנועה הרוויזיוניסטית, זאב ז'בוטינסקי, 'כי שקט הוא רפש, השקט דם ונפש..'

בתגובה, נטענת הטענה שאם לא נסכים לאותה 'הסדרה' מוצעת, אזי נמצא עצמנו במלחמה רחבה. טענה זו, מזכירה את הטיעון הרווח של חברינו מהשמאל בתקופת הסכמי אוסלו – אם לא נתקדם עם ההסכם, נביא למלחמה. 25 שנה אחרי שנחתמו אותם הסכמים נוראיים, ראוי שנלמד מהם לקח חשוב אחד: הסכם גרוע הוא לא חלופה עדיפה על ניהול הסכסוך הקיים. אם לא בשלו התנאים להגיע להסכם עם החמאס שישרת את האינטרסים הישראלים, ניתן לפעול בדרך אחרת ולא בהכרח למצוא עצמנו בלחימה בסמטאות עזה (למרות שגם זו חלופה אפשרית, במידת הצורך). האינטרסים הישראלים, ראוי להדגיש, כוללים את הפסקת כלל פעילות הטרור לאורך הגבול והשבת השבויים והנעדרים המצויים בידי החמאס.

אני סבור שהסכם שכזה הינו בגדר האפשר, במידה ותבנה הקואליציה הנכונה ליישומו ובמידה והיא תוצג כדרישה מהחמאס ולא כמשא ומתן איתו. סיכום בין כלל המדינות התורמות לרצועה ובראשן מצרים שמחזיקה בידיה את המפתח למעבר רפיח, בגיבוי אמריקאי פעיל, יביא את החמאס לקבלת ההסכם המוצע.

האופן בו נכון לפעול, לעניות דעתי, הוא שילוב של מרכיבים אזרחיים וצבאיים: לדוגמא, הכבדת היד על ראשי החמאס ומשפחותיהם בארץ ובחו"ל, כלכלית ובטחונית. סגירת המעברים באופן הרמטי ולא חלקי, כל עוד ישנו טרור, כולל טרור תבערה וארועים על הגדר. פגיעה בתשתיות צבאיות ותשתיות מעורבות בצורה עצימה (בדמות אותו מבנה רב קומות שהותקף בשבוע שעבר). השתלטות על מרחבים ברצועת עזה שמהם מתבצע טרור לשטחי מדינת ישראל, או שטחים ששליטה בהם משפרת את אחיזתנו הבטחונית ואת ההגנה על המרחבים האזרחיים (ישובי העוטף, מסילת הרכבת ועוד).

לא נדרש לפרט את תכניות הפעולה המפורטות, הללו נבחנו ונדונו רבות בעבר. מה שצריך, הוא הגדרה של הדרג המדיני מהו ההישג הנדרש מצה"ל בנוגע לרצועת עזה ואימוץ תכנית שמציעה את הדרך להגיע לאותו הישג. במישור ההצהרתי, ראוי להמנע מהצהרות שאין מאחריהן כיסוי ומאידך, להצהיר באופן ברור והחלטי מה בכוונתנו לעשות – לאחר שיוחלט על דרך הפעולה הנכונה. אין מניעה שנצהיר על כוונתנו, מאחר ואין לחמאס כל יכולת למנוע מצה"ל להשיג כל מטרה שתוגדר לו ברצועת עזה.

לסיכום, מדינת ישראל צריכה לבחור בין תשלום 'דמי חסות' וקניית שקט זמני ומוגבל, להסדרה שתביא שקט לטווח ארוך ועמידה על האינטרסים הישראלים וביניהם השבת השבויים והנעדרים ומענה לתושבי העוטף. משיחות רבות עם תושבים ומנהיגים בישובי הדרום, ברור לי שזו עמדתם ודרישתם מהדרג המדיני. גם אם המשמעות היא הפעלת כוח לאורך זמן והמשך פגיעה בשגרת החיים בישובים, כפי שמתרחש ממילא בחודשים האחרונים.