מתי יתחיל המרד האמיתי?

כל עוד השיח לא משתנה כל המהפכה הפמיניסטית לא שווה כלום. טורה של סיון רהב-מאיר מתוך "ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , י"ד באלול תשע"ח

סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

1.

הילדות החמודות בנות ארבע, ההורים התמוגגו, ואברי התחלחל: "את לא צמח שקוטפים. לקטוף זה אקט אלים. לקטוף זה לא להכיר אותך, להתחבב עלייך, לחבב אותך, לנהוג בך בעדינות ובכבוד, להקשיב, להכיר באנושיות שלך.

זה שטקסטים כאלה עדיין מתקיימים בעידן המי-טו זה עניין מפליא ביותר. נגיעה של גבר באישה מחרבת עולמות ופותחת מהדורות, אבל טקסט מגונה שכזה חי לו בשלום במרחב הציבורי בישראל, ואין פוצה פה ומצפצפ/ת. כל עוד השיח הזה לא משתנה, כל המהפכה הפמיניסטית לא שווה כלום. ילדים וילדות גדלים על המסרים המחפיצים האלה, והם יגדלו מקולקלים. במקום לשמוע שירים תמימים על קיץ וים וכלב שהלך לאיבוד, הם מתרגלים פגיעה מינית בגיל שש".

2.

כמה ימים אחר כך התפוצצה פרשת הפדופיליה בהרצליה. על פי החשד, מאמן הכדור-יד בנו ריינהורן פגע בלמעלה מ-140 בנות (והמספר הזה ממשיך לעלות לצערנו, כי עדויות חדשות מגיעות למשטרה). הוא הציג את עצמו כסוכן דוגמניות, והן התלהבו. העבירו את המספר מאחת לשנייה, נענו לחיזורים, שלחו תמונות אינטימיות, התכתבו לתוך הלילה. בחלקן הוא גם פגע פיזית. בסיקור הפרשה נשאלו לכאורה כל השאלות הרלבנטיות על המקרה הספציפי, אבל שאלות העומק לא עלו. ניסיתי לדבר על כך עם חלק מההורים ההמומים. אחד מהם הודה בכנות שלצד אשמתו של ריינהורן, הוא חש כישלון שהבנות נסחפו כך.

ואז קיבלתי מייל מריבי בן נון, בכירה במכללה האקדמית הדסה בירושלים, ששמעה את החדשות וניסחה לדעתי את התחושות של הורים רבים: "צריך לקרוא לילד בשמו, כלומר לילדה בשמה. זה לא נקודתי, זו תרבות. מי היא החברה החולה הזאת שבקרבה נמצאות מאות רבות של ילדות שבהבנה שלהן, דוגמנות זו השאיפה הכי נעלה? ילדות שמבינות שהדרך אל המטרה הנשגבת הזו עוברת בחשיפה, בוויתור על פרטיותן? מי החברה שמעוותת ככה לילדותיה את המוסר, את החיים? 

איני מצפה מהן לשיקול דעת. הן ילדות תמימות. ואיני מדברת כרגע על הפוגע. אני לא רוצה להפחית כהוא זה מאשמתו. אני רק שואלת מאיפה הן קלטו את המסר הזה. הרי לא הפוגע שכנע אותן שחשיפה אינטימית כזו היא טובה ומכובדת. הן כבר חשבו כך קודם. הן כבר קלטו זאת מהתרבות הסובבת. מהפרסומות, מהריאליטי, מהשירים, מהאווירה, מכל הכוכבים והסלבריטאים, מערוץ ה'ילדים', מאיתנו. זו תעשייה שלמה. מי לוקח אחריות על התוצאה התרבותית המבישה הזו?"

3.

בשנה שבה העולם לא הפסיק לדבר על כבוד ועל גבולות, להוקיע מטרידנים, לדבר על שינוי כללי המשחק – פס הקול המוזיקלי המשיך להחפיץ, להטריד, להעליב. והרי התרבות והבידור הם-הם משרד החינוך האמיתי. עוד מעט מתחילה תשע"ט. מה יהיה שיר השנה שלה? זה תלוי בנו.

4.

בביקור בימים אלה באוניברסיטה העברית קיבלתי עוד הוכחה לכך. בתערוכה היסטורית שמוצגת שם, מופיעים טקסטים מרתקים מימי הקמת המקום, ב-1925. זהו למשל קטע מהמנון האוניברסיטה: "למול המדבר, מול הים, לנוכח הר נבו, בית מקדש הוד יתנוסס שם, המדע ינווה בו".

וכך בחרו המייסדים לנסח את מגילת היסוד שנחתמה אז. זו הייתה הרוח: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הזה, יום רביעי בשבת בחמישה עשר לחודש החמישי לחודש מנחם-אב בשנת 5678 לבריאת העולם, שנת 1849 לחורבן בית מקדשנו השני, השנה ה-21 לכנסייה הראשונה שאסף הדוקטור בנימין זאב בן יעקב הרצל את הציונים... ביום הזה הונחה אבן הפינה הזאת לבניין האוניברסיטה העברית הראשונה בירושלים, ובאנו על החתום".

ייתכן שמרצה שהיה מכתיב היום נוסח כזה לסטודנטים, היה זוכה באותו ערב לכתבה נזעמת במהדורת החדשות.