הלכתי עם האמת שלי

ממש לא חובה שהילד יגיע לפרס נובל, אבל חובה שימצא את כישרונו ואת ייעודו. טורה של סיון רהב מתוך "ידיעות אחרונות".

סיוון רהב מאיר , כ"א באלול תשע"ח

סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

1. נפתח בכותרת הראשית: השני בספטמבר בפתח. שנת הלימודים מתחילה. הנה עצה מאחד שיודע. פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה, מדען בעל שם עולמי במתמטיקה.

לפני כמה שנים, בכנס של משרד החינוך, עמד מול מורים ומנהלים וסיפר סיפור מכונן מנעוריו: "בבית הספר התיכון שלי במנהטן קיימו מבחן פסיכוטכני. אמרו לי שלפי היכולות שלי, אוכל להצליח בעתיד כנגר, מוסכניק או חשמלאי. אמרו לי אז במפורש שאני לא מוצלח מספיק בשביל לעסוק בהוראה או במתמטיקה. לשמחתי, לא ויתרתי. הלכתי עם האמת שלי.

אבל אבחונים רבים הרסו את חייהם של תלמידים אחרים, שוויתרו על החלומות שלהם. לנסות לפתור מאה שאלות בעשר דקות זה לא דבר שמעיד על חוכמה. עבדכם הנאמן איטי מאוד. מבחנים, שאלות וכתיבת מכתב לוקחים לי שבועות ארוכים. אני חושב לאט והולך לאט, ואולי זו הסיבה לציון הנמוך שקיבלתי במבחן הפסיכוטכני ההוא. מאוד ייתכן שגם היום כחתן פרס נובל לא הייתי מצליח באותו מבחן...".

איך בכל זאת התחולל השינוי? "היו לי בתיכון שני מורים שהתוו לי דרך בנעוריי, במתמטיקה ובתנ"ך", סיפר אומן. "במתמטיקה, השיעור שהלהיב אותי במיוחד היה הנדסה. הנוסחאות המתמטיות שיעממו אותי, בעיניי הן כמו ספרי בישול, אבל הגיאומטריה הלהיבה אותי מאוד. המורה שלי גרם לי לאהוב את המקצוע הזה. הכי חשוב, שאדם יעשה את מה שהוא אוהב, כי יש מתאם גדול בין היכולת לעשות ולהצליח, לבין האהבה. בדרך כלל אנשים לא אוהבים דברים שהם לא מצליחים בהם. אם הם אוהבים אותם, הם מצליחים".

חומר למחשבה להורים, מורים ותלמידים. ממש לא חובה שהילד יגיע לפרס נובל, אבל חובה שימצא את כישרונו ואת ייעודו.

2. נראה שפשוט התרגלנו לסטטוס קוו עם הפלסטינים. אנחנו לא רוצים לשפר את מצבנו ולא רוצים להרע אותו, וגם לא רוצים לשפר או להרע את מצבם. זה ההסבר היחיד לתגובה המבוהלת בישראל נוכח המדיניות החדשה והנכונה של טראמפ.

נראה שככל שהקלון והמבוכה האישיים שלו גוברים, כך ההחלטות שלו ביחס לישראל ולמזרח התיכון משתפרות. השבוע פורסם כי הממשל האמריקאי יפסיק את המימון של אונר"א וישנה כליל את המדיניות כלפי הארגון. אמריקה, נזכיר, היא התורמת הגדולה ביותר לאונר"א. במקום לעודד ולשבח את ההחלטה, גורמים במערכת הביטחון הישראלית מיהרו להזהיר מפני ואקום וכאוס והסלמה, שייטיבו עם חמאס.

נעשה סדר: כל מבקר בסיור תיירים באו"ם שומע שם מהמדריך שיש לאו"ם נציבות לפליטים, ויש נציבות מיוחדת לפליטים פלסטינים. כשביקרנו שם לפני כשנתיים, הבן שלי שאל למה זה ככה, אבל המדריך לא הצליח לספק הסבר. זוהי סוכנות האו"ם היחידה שמוקדשת לטיפול בקבוצה מסוימת של פליטים. היא מצהירה במפורש שמטרתה אינה ליישב את הפליטים הפלסטינים במדינות אחרות, כלומר היא רוצה לשמר את מצוקתם, ויש לה גם הגדרה יוצאת דופן לפליט: רק באונר"א, גם צאצאים של פליטים פלסטינים נחשבים פליטים. לכן המספר רק גדל ותופח, ועומד היום על כחמישה מיליון פייק־פליטים. ועוד לא דיברנו על השחיתות הכספית במנגנון הזה, ועל הקשר המובהק של אנשי אונר"א רבים לטרור ולחמאס.

אולי נוח לנו ככה. מבחינתנו, שמדינות המערב ימשיכו לממן, הכסף ימשיך לזרום ולחנך דור נוסף לשנאה, ומספר הפליטים ימשיך לגדול. אבל מי שלא מסתכל רק לטווח הקצר, צריך לשאוף לפוצץ אחת ולתמיד את תעשיית השקרים הזאת. זה אינטרס גם של מי שרוצה בחלוקת הארץ: לחשוף את מספרם האמיתי של הפלסטינים ולהתחיל להעביר כסף לחינוך ולתשתיות בצינורות אחרים, בדיוק כמו שטראמפ מציע. אולי כרגיל אצל הביזנסמן שהפך לנשיא, צריך לחפש את הכסף. הוא לא רוצה לצאת פראייר, ולא מוכן שהדולרים של משלמי המיסים האמריקאים יממנו את הפיקציה הזו.

אבל במקום שישראל תגבה את טראמפ, שמתחיל לטפל בשקר ששמו "זכות השיבה לפליטים" - הוא יושב בבית הלבן וקורא שאצלנו מזהירים שהמדיניות שלו "תבעיר את השטח". איך איבדנו את היכולת לומר בקול רם את הדברים הברורים ביותר, נגד הנצחת הפליטות הפלסטינית ונגד טיפוח רעיון השיבה לישראל? איך בוושינגטון מבינים מה שלפעמים אצלנו שוכחים?

3. לפני כמה ימים ערך "ארגון רבני הקהילות" סדנת תקשורת לרבנים ורבניות. הקדמתי קצת להרצאה שלי, וכך זכיתי לשמוע את סוף הרצאתם של אסף פאסי ואבי קראוס, מנהלי חברת הניו־מדיה "פאסי.קראוס". באופן מפתיע, שני המומחים המליצו לקהל הרבנים לא לרוץ ולהתראיין תמיד דווקא בנושאים שהתקשורת מחליטה שהם בראש הכותרות: "הרי אתם בעצמכם מרגישים שהתקשורת מנותקת ממה שמעניין את הציבור, ולפעמים ממש הולכת נגד הרוח שלו".

ואז הוצגו דוגמאות, על מה חיפשנו בגוגל בשנה האחרונה. השקף הראשון במצגת הראה את החיפושים של המונחים "טראמפ" ו"בנימין נתניהו" לצד המילים "תהילים" ו"כניסת שבת". התוצאות מובהקות. תהילים וכניסת שבת הוקלדו הרבה יותר, ומבין שתיהן - כניסת השבת שולטת. אחר כך נבדקו שתי מילים שהתקשורת לא הפסיקה לעסוק בהן השנה - "הדתה" ו"פונדקאות", לצד שתי מילים שוודאי לא זוכות לקידום וליחסי ציבור - "מקווה" ו"קדיש". התוצאות שוב חד־משמעיות, והחיפוש אחר מקווה נמצא בראש. הקהל באולם מחא כפיים. האישה שלידי אמרה: "כל כך מרגש לראות, למרות הכל, איפה הלב של הציבור נמצא". אפשר לטעון ש"נתניהו" הוא לא מונח שימושי שמחפשים כמו "תהלים", ולכן נבדקו גם חיפושים יומיומיים, פרקטיים: בית מרקחת, לוטו, דולר, יורו וכניסת שבת. שוב, הנתונים על "כניסת השבת" מרשימים. 

המרצים סיכמו: "אנחנו מסכמים שנה סוערת, אבל לא תמיד סערה באולפן מעידה על סערה בציבור. אל תתביישו לעסוק בנושאים אחרים לגמרי, להציע סדר יום אלטרנטיבי, כי יש דברים שמעניינים מאוד את הציבור הרחב – כמו למשל שבת וטהרת המשפחה – אבל לא מקבלים מקום".