פיוס או גירושין סופיים?

חמאס מאשימה את הרש"פ ברצון להתפייסות רק כדי להשתלט על הנשק של חמאס ולהסגיר אותו לישראל למרות שזה נשק האמור לשחרר את פלסטין.

ד"ר מרדכי קידר , כ"א באלול תשע"ח

(צילום: דניאל רצבי)

בהלכה האסלאמית יש הבחנה בין "טלאק רג'עי", גירושין שאפשר לבטל אותם, ו-"טלאק באא'ן", גירושין סופיים שלא ניתן לבטלם.

חכמי ההלכה האסלאמיים מכירים את המצב של כעס בין בני זוג שבמאמץ סביר ניתן לסיימו, להגיע לפיוס ולהשכין שלום מחודש ביניהם, ומנגד את המצב שבו מטען המשקעים השליליים בין בני הזוג גדול מידי וכבד מידי, ולכן אין לזוג שום אפשרות להתפייס ולשוב לשכון בשלוה תחת גג אחד. אחת הדרכים לחוש את המצב בין בני הזוג היא להקשיב לדברים שהם אומרים זה על זה, וגם ל"מוזיקה" המלווה את הדברים הנאמרים.

מאז שתנועת חמאס השתלטה על רצועת עזה ביוני 2007, כלומר לפני יותר מ-11 שנים, טוען כותב שורות אלה שהגירושין בין התנועות חמאס ופת"ח, בין השלטון בעזה והרשות הפלסטינית ובין המנהיגים – מחמוד עבאס מחד וח'אלד משעל, אסמאעיל הניה ויחיא סנואר – הם גירושין סופיים, וכל מאמצי הפיוס שמשקיעים פלסטינים ואחרים (בעיקר המצרים והירדנים) נכשלו, נכשלים וייכשלו. ואם הצדדים יגיעו להסכם פיוס, הסכם יהיה אבל פיוס לא יהיה.

הסיבות להיעדר האפשרות לפשר בין שתי התנועות הן רבות ומתפרסות של כל שטחי החיים. מבחינה אידאולוגית, חמאס היא הסניף הפלסטיני של תנועת "האחים המוסלמים", תנועה שהתנגדה נחרצות לאידיאולוגיות הלאומיות שחדרו לעולם הערבי מאז תחילת המאה העשרים, שכן "האחים המוסלמים" רואים בלאומיות מרד נגד האסלאם, שכן הלאומיות מאמינה בלאום, לא בדת, את העיקר, ולכן אם אתה ערבי אין זה חשוב אם אתה מוסלמי, נוצרי, דרוזי, עלווי או בן כל דת אחרת, בעוד ש"האחים" מאמינים ש"אללה הוא מחוז חפצנו, הנביא הוא הדוגמה לנו, הקוראן הוא החוקה שלנו, הג'יהאד הוא דרכנו והמוות למען אללה הוא הנשגבת שבתקוותינו".

שיקולים לאומיים הם יחסיים, נובעים מהמצב המשתנה ומשתנים יחד איתו, בעוד שהשיקולים הדתיים הם קבועים, מוחלטים ונובעים מדבריו הנצחיים של היושב במרומים. פתח, כתנועה לאומית, מעדכנת את עמדותיה על פי האפשרויות: כשנוסדה התנועה בשלהי שנות החמישים היא נועדה לחסל את ישראל בגבולותיה שנקבעו בעקבות מלחמת העצמאות, ואילו כיום היא טוענת שהיא מוכנה לקבל את ישראל בגבולות ההם ומטרתה כיום היא לשחרר את השטחים שישראל כבשה בשנת 1967, כלומר יהודה ושומרון. חמאס – לעומת זאת – איננה רואה שום דרך להכשיר את מדינת ישראל, אפילו אם זו תהיה בגודל של בול על חוף תל אביב.

גישת של חמאס נובעת מהגישה המשולשת של האסלאם: 1. היהדות היא "דין באטל" - דת בטלה, ולכן אין שום סיבה להקים מדינה עבור דת בטלה. 2. היהודים הם לא עם אלא קהילות ששייכות לכל עמי העולם, והם חייבים לחיות ה"אהל ד'ימה" – בני חסות – מתחת שלטון האסלאם, ולכן אין שום סיבה להקים מדינה לאנשים שאינם עם. 3. פלסטין היא ארץ מקודשת לכל המוסלמים בעולם ואין לאף אחד רשות להסכים להוצאת שום חלק ממנה מתחום האסלאם ולהעניק אותו ליהודים.

לכן בבסיס האידאולוגי, תנועות חמאס ופת"ח מנוגדות באופן שאי אפשר לאחד אותן. המירב שניתן לעשות זה למצוא – או עדיף: להמציא – אג'נדה משותפת שעל בסיסה ניתן לבנות מסגרת רחבה וגמישה ששני הצדדים יוכלו לחיות בתוכה בלי להתקוטט יותר מידיי. קיומה של המסגרת הזו מותנה ברצון וביכולת של הנהגות שני הצדדים לשבת זו עם זו ולהסכים על הדברים המשותפים.

אם בודקים את ההיסטוריה של שני הארגונים מאז שתנועת חמאס נולדה בדצמבר 1987 מגלים שמספר הפעמים והמקרים שבהם שני הצדדים הסכימו על מסגרת משותפת הוא קטן מאוד, וברוב הגדול של הזמן שעבר – יותר משלושים שנה – היו שני הצדדים נפרדים זה מזה ועוינים זה לזה. אפילו השנאה לישראל והרצון לחסל אותה שאמורים היו לאחד את שתי התנועות, לא הצליחו לפייס בין שני הצדדים.

ההבדלים העמוקים בתרבות של שני הצדדים הומחשו לעין כל כאשר חתמו שני הצדדים על הסכם הפיוס בדצמבר 2017. בתצלום רואים היטב שאנשי פת"ח והרשות הפלסטינית לובשים עניבות ואילו אנשי חמאס אינם לובשים עניבות. הסיבה להבדל פשוטה: אנשי הפת"ח והרשות מנסים לשוות לעצמם תדמית מודרנית עם נגיעה מערבית, ואילו אנשי חמאס מסרבים להיגרר אחרי תרבות המערב, שבראייתם היא אנטי אסלאמית במהותה. זו אחת מסיבות העומק לכך שהסכם היה אבל פיוס לא היה.

במאמר זה אביא דברים ששני הצדדים אומרים ומפרסמים זה על זה ובכך הם מביעים את תחושתם זה כלפי זה.

בעת כתיבת שורות אלה מופיע באתר Palestine-info המזוהה עם חמאס ידיעה ראשית על תינוק בעזה שמת בגלל שמשרד הבריאות של הרשות הפלסטינית ברמאללה סירב להקצות סכום של שלושים אלף דולר לטיפול שהיה יכול להצילו. הידיעה מלווה בתצלום גדול, ברור ולא מטושטש של התינוק עוד כשהיה בין החיים, והמשתמע ממנה הוא שמי שאחראי על הרג ילדים בעזה הוא לא רק ישראל אלא הרשות הפלסטינית. ברקע קיים המידע על השחיתות הכספית של ראשי הרשות, והמסר המשתמע הוא שראשי הרשות מעדיפים לשמור בחשבונות הבנקים שלהם בשוויץ את המיליונים הרבים שגזלו מהציבור ולא להוציא סכום פעוט כדי להציל תינוק פלסטיני ממוות.

באפריל 2017 אמר מרואן אבו ראס, חבר המועצה המחוקקת הפלסטינית מטעם חמאס אל מול המצלמות את הדברים הבאים (תוספותיי בסוגריים, מ"ק): "אם עבאס לא רוצה את עזה אז שלא ייקח גרוש אחד מעזה. הם (אנשי הרשות) אומרים (לנו): 'או שתקחו את עזה כולה (ותנהלו אותה בעצמכם בלי קשר לרש"פ) או שתעזבו אותה לגמרי (ותאפשרו לרש"פ לנהל בה את כל שטחי החיים)'. טוב, אדוני (עבאס), ניקח אותה כולה, אז למה אתה לוקח את הכספים שלנו? למה אתה לוקח את הכספים של עזה?

למה אתה לוקח את המיסים של עזה (שישראל גובה ומעבירה לרש"פ על פי הסכם פריז מ-1995)? למה אתה לוקח את הכספים שמגיעים מהמדינות התורמות עבור עזה? יש (ברש"פ) מערכת מקהלתית תקשורתית כוזבת הממציאה שקרים לעם (הפלסטיני) ולאומה (הערבית והאסלאמית), מזייפת עובדות, כמו אלעלול, דמירי, אלטייב, אלשיח', עזאם, ועוד קבוצה, אשר תמורת מחיר (כספי) עיצבו עמדות בוגדניות כלפי העם הזה. עבאס הציב את עצמו בדרגות הגבוהות ביותר של הבגידה ושיתוף הפעולה (עם הציונים). הוא גזר על עצמו ועל דרכו (הפוליטית) חיסול וודאי והסתלקות מהעם שלנו ומהבעיה שלנו שכן כל מה שהוא עושה זה בגידה ושיתוף פעולה עם האויבים. חובה להעמיד את עבאס למשפט עממי, על פי החוק, במרכז עזה ולהכריז שגזר הדין שלו הוא מוות בתליה מול (עיני) עמו בגלל שהוא הבוגד הגדול ביותר שידעה הבעיה הפלסטינית."

גם הצד השני, הרשות הפלסטינית, איננה בוחלת במילים כשמדובר בחמאס. במרץ 2018 הגיעו לרצועת עזה ראש הממשלה הפלסטיני ראמי חמדאללה וראש ארגוני הביטחון שלו, מאג'ד פרג', ומייד עם כניסתם לרצועה התפוצץ ליד רכבם מטען חבלה שפגע בהם קלות. עבאס אמר על אנשי חמאס בעקבות האירוע: "המדיניות הזו (רצח פוליטיקאים) נולדה איתם, הומצאה בליבם ולכן אנחנו אומרים: 'הדבר לא יעבור (ללא תגובה). לכן כשהם (אנשי חמאס) אומרים: 'אנחנו חוקרים או לא חוקרים', אנחנו (אנשי הרש"פ) אומרים: 'אנחנו לא רוצים מהם שום חקירה ושום מידע, כי אנחנו יודעים היטב שהם, תנועת חמאס, הם אלו שעמדו מאחורי התקרית הזו וביצעו אותו בשפלות ובנבזות מלאה".

לענייננו חשובה האמירה של עבאס שהרצח הפוליטי נולד עם חמאס, כלומר הרצח נמצא בגנים של התנועה. מבחינה היסטורית הדבר כמובן לא נכון, שכן היו רציחות פוליטיות גם לפני שתנועת חמאס השתלטה על עזה תוך שהיא רוצחת עשרות מאנשי הביטחון של הרשות הפלסטינית. האמירה של עבאס נובעת גם מהניסיון הפרטי שלו: הוא ביקר ברצועה באפריל 2007 וכמעט נרצח בניסיון התנקשות, שבו נהרג אחד משומרי הראש שלו שנפגע בראשו. הוא באופן רשמי היה נשיא של רצועת עזה בשנת 2014 כאשר לוחמי חמאס חיסלו ברחוב יותר משלושים חברים במסגד אבן תימיה ברפיח.

דוברי הרשות מאשימים את חמאס בבגידה בבעיה הפלסטינית בעצם העובדה שפילגו את השטח הפלסטיני לשניים, עזה והגדה, ונתנו לישראל את התירוץ הקבוע להתנגד להקמת מדינה פלסטינית שתהפוך לחמאסטאן נוספת ביהודה ושומרון אחרי מה שקרה בעזה.

חמאס מאשימה את הרש"פ ברצון להתפייסות רק כדי להשתלט על הנשק של חמאס ולהסגיר אותו לישראל למרות שזה נשק האמור לשחרר את פלסטין. חמאס מתנגדת באופן נחרץ להפקיד את תיק הביטחון בעזה בכל הסכם התפייסות, שכן אנשי חמאס חוששים ששיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל והרש"פ יחייב את הרש"פ לחסל את ארסנל הטילים של חמאס, להעביר לישראל מידע על מנהרות ואולי אף להרסן, על פי דרישת ישראל.

המשמעות של התפייסות פלסטינית על פי התנאים של הרש"פ היא שתנועת חמאס מתפרקת מכל הנכסים – הצבאיים והמדיניים – שצברה במהלך השנים, ונשארת עם התקווה לזכות בבחירות הבאות לפרלמנט הפלסטיני ולנשיאות הרשות. אלא שבחמאס זוכרים היטב מה שקרה בעקבות זכיית התנועה במרבית מושבי הרשות המחוקקת בינואר 2006: הם זכו, הרכיבו ממשלה עם שרים מטעמם, אבל אנשי אש"ף לא פינו את המשרדים שבהם הם ישבו עד שנכשלו בבחירות. בחמאס חוששים שזה יהיה התסריט גם אם הם יזכו שוב בבחירות: הם יזכו בבחירות אבל לא במשרות...

המסקנה מכל האמור לעיל היא שיותר מידי דם רע זורם בעורקי הסכסוך בין אש"ף וחמאס, יותר מידי משקעים אישיים, אידיאולוגיים, דתיים ותרבותיים מעיקים על האנשים ומקשים על מציאת בסיס משותף שעליו ניתן יהיה לבסס התפייסות ואיחוד משותף. כל מי שמדבר על הסכם פיוס בטווח הנראה לעיין עושה זאת מתוך התעלמות מעומק התהום התרבותית, האידיאולוגית, הפוליטית והאישית, הפעורה בין שתי התנועות ומנהיגיהן.

ולכן המסקנה שלי, שהגעתי אליה כבר בשנת 2007, אחרי שחמאס השתלטו על עזה, היא שאולי ייחתם הסכם פיוס, אבל הוא יהיה רק הסכם שערכו יהיה כמחיר הנייר שעליו הוא הודפס, כי פיוס אמיתי לא יהיה בין שתי התנועות כל עוד הן נראות כפי שהן נראות כיום. אם בעתיד הרחוק יחול שינוי דרסטי, בסיסי ועמוק בארגונים הללו, באידיאולוגיה המניעה אותם ובתרבות העומדת ברקעם, אולי הם יגיעו ליכולת לגשר על הפערים ביניהם.

הערה לגבי איראן:

בתחילת השבוע הדיח הפרלמנט האיראני את שר הכלכלה מסעוד כרבסיאן בשל "כישלונו לנהל את כלכלת המדינה" על רקע הסנקציות האמריקניות המתהדקות, צניחת ערך המטבע, עליית האבטלה, ובריחת חברות בינלאומיות מאיראן. ביום שלישי השבוע הכריז הנשיא חסן רוחאני ש"רבים באיראן איבדו את האמון בעתיד הרפובליקה האסלאמית ויש להם ספק באשר לכוח שלה."

בסוריה איראן משדרת ש"עסקים כרגיל", הסכם הגנה הדדית נחתם בין המשטרים הסורי והאיראני, חיילי איראן מתבססים בסוריה ואפילו הרוסים חדלו לדבר על יציאת "הכוחות הזרים". אלא שכאשר העניינים בחצר האחורית של משטר האייתוללות מסתבכים, קרוב היום שחיילי איראן יעזבו את סוריה כדי להגן על הקשר בין הראשים והכתפיים של ראשי השלטון באיראן מפני הסכינים של אלה ש"אבדו את האמון בעתיד הרפובליקה האסלאמית".