גולדה מתהפכת בקברה

הגיע הזמן שהשמאל הישראלי יחזור לערכים של גולדה מאיר, שלא רק יתפאר בה, אלא שילמד ממנה.

אופיר דיין , כ"ב באלול תשע"ח

אופיר דיין
אופיר דיין
צילום: מורגן ראום

אמצע הקיץ, ירושלים, חום אימים. אני הולכת ברחוב ורואה מרחוק דוכן ספרים יד שניה. כשאני מתקרבת לדוכן אני מבחינה בספר עם כריכה ירוקה חלקה שבצידו מתנוססות אותיות זהב – Golda Meir Speaks Out.

אני לוקחת את הספר הירוק והולכת איתו למוכר שמסביר לי שבגלל שאף אחד לא קונה ספרים יותר, ובטח שלא ספרים יד שניה, הוא מוכר את הספר בחמישה שקלים. מציאה.

אני קונה את הספר של אישה שתמיד ראיתי בה דגל של המחנה הנגדי, זה שאני מתנגדת לרעיונותיו בכל מאודי.

בזמן שהמוכר מכניס את הספר לשקית שקופה, אני מהרהרת לעצמי מה הייתה חושבת גולדה אם הייתה יודעת שאגד נאומיה נמכר בחמישה שקלים, ובמקביל מכינה את עצמי להתעצבן ולחלוק על כל אות המודפסת על הנייר המוכתם.

אני לא יכולה להתאפק ומתחילה לקרוא את הספר באותו יום, אני מתמכרת. נאומיה הרהוטים של ראשת הממשלה לשעבר מדהימים אותי ומפתיעים אותי כל עמוד מחדש אך מה שיותר מדהים מהנאומים עצמם הוא שעברו כל כך הרבה שנים מאז נשאה אותם אך כלום לא השתנה.

במהלך הקיץ, הספר מלווה אותי כמו פתרון קסם לכל סוגיה שעולה לסדר היום.

כשמתחילות ההפגנות על חוק הלאום, אני קוראת איך גברת מאיר מתארת בפני סטודנטים בארצות הברית את הקשר הבלתי ניתן לערעור בין עם ישראל וארץ ישראל ואיך מדינת ישראל חייבת להיות מדינת העם היהודי, מדינה בה אין אפשרות שללאום אחר יהיו זכויות לאומיות.

כשתומר פינס, יושב ראש המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה, הוציא את הסרטון המפלג והמתסיס נגד המתנחלים (עניין למאמר שלם בפני עצמו), נאומיה של גולדה מאיר מזכירים עד כמה היא ראתה בשחרור יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים אינטרס לאומי.  

רבים מנאומיה של ראשת הממשלה הראשונה של מדינת ישראל עוסקים בביטחון. בביטחון, אפילו נפתלי בנט גנדי לידה. באנגלית רהוטה היא מסבירה שוב ושוב את ההצדקה המוסרית ואת ההכרח בהגנה עצמית יהודית מפני האויב הערבי, בין אם מגיע ממצרים, מעזה או מירדן.

היא מוסיפה ומתארת איך רצועת עזה הפכה לבסיס טרור מצרי נגד תושבי הקיבוצים והמושבים הסמוכים לרצועה, ממש בזמן בו עוד ועוד התראות על רקטות ועפיפוני טרור מציפות את הטלפון הנייד שלי.

והפתרון, מבחינתה, שליטה ומלחמה עיקשת בפורעים הערבים ברצועת עזה.

אין מנוס מלדמיין את גולדה מאיר, אחד הסמלים הגדולים ביותר של מדינת ישראל בכלל ושל מפלגת העבודה בפרט, מתהלכת היום במסדרונות הכנסת, מביטה בבלבול על ממשיכה דרכה במפלגה.

אין מנוס מלדמיין מה היו אומרים הם עליה, האם היו מדליפים לתקשורת הודעות אנונימיות על גודל חוסר האחריות שלה, או שאבי גבאי היה מראה גם לה את הדרך החוצה.

ועוד יותר מעניין לדמיין מה היה קורה אילו קסניה סבטלובה, חברת הכנסת מהמחנה ה(לא) ציוני הייתה חברת כנסת בימיה של גולדה, מה הייתה חושבת ראשת הממשלה על הכנס בהובלת ח"כ סבטלובה וח"כ בר לב על "הכיבוש" הישראלי ביהודה ושומרון, אולי גולדה היא זו שהייתה מראה להם את הדרך החוצה.

עוד יותר מדאיגה האמירה הרווחת בשנים האחרונות, כאילו המפה הפוליטית זזה ימינה, "אין שמאל" הם אומרים, טוענים שנהיינו חברה פשיסטית משיחית ומחרחרת מלחמה. עיון קצר בכתביה של האישה המשפיעה ביותר בתולדות מדינה ישראל מוכיחה אחרת.

לא רק שהחברה לא הלכה ימינה, אלא שברה שמאלה בחוזקה.

בימיה של גולדה, חבר כנסת לא היה מעז להעלות על שפתיו אפשרות למתן זכויות לאומיות ללאום מלבד הלאום היהודי בארץ ישראל, לא היה מעז לעלות במוחו הקודח הסדרה מול ארגון טרור רצחני, ובוודאי שלא הסכמים המכירים בזכותו הלאומית של ארגון שכזה, כמו שעשה רבין בהסכמי אוסלו.

השמאל הישראלי עלה על נתיב מהיר להרס החלום הציוני, חלק מאנשיו הפכו דה- פקטו לאנטי ציונים. הגיע הזמן שהשמאל הישראלי יחזור לערכים של גולדה מאיר, שלא רק יתפאר בה, אלא שילמד ממנה.