תשובת החרטה ותשובת הקבלה לעתיד

הרב עזריאל זילבר , כ"ו באלול תשע"ח

הרב עזריאל זילבר
הרב עזריאל זילבר
צילום: עצמי

מן המפורסמות הוא, שרבנו יונה היה בתחילת דרכו מן המתנגדים התקיפים לרמב"ם. רק לאחר זמן, כשנוכח בתוצאות ההרסניות של מאבק זה, חזר בו. ואומרים שאף כתב את ספרו "שערי תשובה", כתשובה אישית על דרכו שלו בהתנגדותו לרמב"ם.

בעבודה קצרה זו, ננסה לראות כיצד הסבריו של רבנו יונה שופכים אור על שתי הלכות ברמב"ם.

רבנו יונה לא מתייחס מפורשות להלכות אלו ברמב"ם, אך באופן בלתי מודע "הרווחנו" מדבריו פשט ברמב"ם.

פרק א' – דברי הרמב"ם בהלכות תשובה

הרמב"ם בהלכות תשובה כותב: "כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים וידוי זה מצות עשה כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה וזהו עיקרו של וידוי" [רמב"ם הלכות תשובה פרק א הלכה א] 

מדברי רמב"ם אלו עולה, כי סדר התשובה הוא כך: א. הווידוי הוא הראשון. ב. החרטה על העבר.

 ג. "קבלה לעתיד" שלא יחטא.

מאידך, בדברי הרמב"ם בפרק הבא של הלכות תשובה יש סדר אחר לתשובה.

וכך נאמר שם:"ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו' וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו' וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו:"[ רמב"ם שם ב,ב]

כאן הסדר הוא שונה. א. קבלה לעתיד. ב. חרטה על העבר. ג. וידוי בפה.

מעבר לכפילות בהלכות, שנראית מיותרת, יש כאן סתירה לכאורה בסדר עשיית התשובה.

קושי נוסף הוא, שינוי הלשון ביחס לאדם החוטא. בפרק א' מדובר על "אדם" שעובר עבירה, לעומת פרק ב' שם הרמב"ם מדבר על "החוטא".

פרק ב – הסבר הרמב"ם לאור דברי רבנו יונה

רבנו יונה ["שערי תשובה" שער א סעיף י] נותן סדר תשובה לאדם החוטא באופן חד פעמי, וסדר תשובה אחר, לאדם שהתמיד בחטא מסוים. וכך כתב :"העיקר השני עזיבת החטא, כי יעזוב דרכיו הרעים ויגמור בכל לבבו כי לא יוסיף לשוב בדרך הזה עוד, ואם און פעל לא יוסיף, כענין שנאמר (יחזקאל לג, יא):

"שובו שובו מדרכיכם הרעים", ונאמר (ישעיה נה, ז): "יעזוב רשע דרכו". ודע כי מי אשר חטא על דרך מקרה, כי התאוה תאוה ויחזק עליו יצרו ויתקפהו, ולא נחלצו רעיוניו וחושיו בפגעו בו, ולא מהרו לגעור בים התאוה ויחרב, על כן יגורהו היצר בחרמיו, ונפל במכמוריו לפי שעתו ועתו, בהיות רוח היצר רע מבעתו, ולא מאשר חפצו ורצונו למצוא עונו, ולעשות כמוהו אחרי זאת - ראשית תשובת האיש הזה החרטה, ולשים יגון בלבו על חטאתו ולהיות נפש נענה ומרה כלענה, אחרי כן יוסיף בכל יום יראת ה' בנפשו, ויתן חתת אלקים בלבבו בכל עת, עד אשר יהיה נכון לבו בטוח בה', כי אם יוסיף יעבור בו היצר ויפגשהו כפעם בפעם, ורבה עליו תאותו כמשפט הראשון. לא יהיה נפתה לבו עליו - ויעזוב דרכו, כמו שנאמר (משלי כח, יג): "ומודה ועוזב ירוחם", הזכיר תחלה "ומודה" על החרטה והוידוי, ואחר כך "ועוזב". [עד כאן דברי רבנו יונה]

כלומר, האדם שנפל בחטא באופן חד פעמי, דרך התשובה שלו היא חרטה ווידוי. כמו שאומר הפסוק:"ומודה ועוזב ירוחם". החרטה צריכה להיות עמוקה כל כך, עד שתבטיח שלא ייכשל יותר בחטא.

כלומר, חרטה ווידוי קודמים לקבלה לעתיד.

אך אם אדם חוטא באופן קבוע, יש לו דרך תשובה שונה לחלוטין.

על אדם כזה כותב רבנו יונה: "אך האיש המתיצב על דרך לא טובה, תמיד, וגבר על חטאיו דורך בכל יום ושונה באולתו, ושב במרוצתו גם פעמים רבות, וכל עת אוהב הרע ומכשול עונו ישים נוכח פניו, רוצה לומר התאוה והיצר, וחפצו ומגמתו, אשר לא יבצר ממנו כל אשר יזם לעשות - ראשית תשובת האיש הזה, לעזוב דרכו ומחשבתו הרעה, ולהסכים לקיים ולקבל עליו לבל יוסיף לחטוא, אחרי כן יתחרט על עלילותיו הנשחתות, ויתודה לשוב אל ה', כמו שנאמר (ישעיה נה, ז): "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו".......עוד נאמר אחריו (ירמיה לא, יח): "כי אחרי שובי נחמתי", רוצה לומר, כי אחרי אשר יסרתני ואוסר ושבתי מדרכי הרעה - נחמתי אחרי כן ואתחרט על מה שעבר מדברי עונותי. והנה נתבאר לך מזה כל הענין אשר בארנו:"

על אדם כזה, שהורגל בחטא, לעזוב דרכו, ולקבל עליו שלא ישוב לכסלו, ורק אח"כ להתחרט ולהתוודות.

רבנו יונה בדבריו מסביר סתירה לכאורה בין שני פסוקים. הפסוק במשלי אומר :"ומודה ועוזב ירוחם". והפסוק בירמיהו אומר:"אחרי שובי ניחמתי".

רבנו יונה מסביר, שהפסוק הראשון עוסק בחוטא באופן מיקרי, ולכן הוא יכול לפתוח בוידוי וחרטה לפני עזיבת החטא וקבלה לעתיד. אך הפסוק השני עוסק בחוטא באופן קבוע. אדם כזה יכול להתוודות ולהכות על חטא, אך לא עזב עדיין דרכו, ואין טעם בוידוי שלו, וכפי שרבנו יונה משווה אותו [שם] ל"טובל ושרץ בידו", שלא עלתה לו טבילה. לכן אדם כזה צריך להאריך בתהליכי עזיבת החטא וקבלה לעתיד, ורק אח"כ להתחרט על העבר ולהתוודות.

לפי הסברו הנפלא של רבנו יונה, דברי הרמב"ם מאירים ממש.

בפרק א' עוסק הרמב"ם באדם שנפל בחטא באופן חד פעמי. כך משמע מלשונו :" אם עבר אדם על אחת מהן".

אדם זה צריך לפתוח בוידוי וחרטה. חרטה עמוקה, המלווה בבושה, שייכת יותר באדם צדיק שנכשל. וכלשון רבנו יונה "נפש נענה מרה כלענה".

מתוך חרטה זו, יגיע בקלות לקבלה לעתיד. על אדם כזה נאמר:"ומודה ועוזב ירוחם".

בפרק ב' עוסק הרמב"ם בחוטא באופן קבוע. לכן הרמב"ם כותב :"שיעזוב החוטא חטאו". הרמב"ם קורא לו חוטא. על כן מאריך הרמב"ם בצורך של אדם כזה להתנקות מהחטא ולקבל לעתיד, לפני החרטה על העבר והוידוי. לכן הרמב"ם מאריך בתשובתו:" שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד", ורק אח"כ יתנחם על שעבר ויתוודה. על אדם כזה נאמר:"אחרי שובי ניחמתי".

הנה כי כן, דברי רבנו יונה מתאימים ומבארים את שיטת הרמב"ם בשני סוגים של עשיית תשובה.