זו מלחמה

כדי למנוע אפשרות של הידרדרות לאלימות, שישראל תואשם בה גם אם לא יהיה לה שום חלק בה, על ישראל לנקוט כמה צעדים מקדימים

ד"ר מרדכי קידר , כ"ז באלול תשע"ח

(צילום: דניאל רצבי)

בימים אלה מתנהלות מספר מלחמות במזרח התיכון, למרות שיש נטייה לא לקרוא להן בשמן, בשל הפחד ממלחמות.

האחת היא המלחמה שמנהלת איראן נגד גורמים העומדים בדרכה להשתלט על המזרח התיכון ובראשן ישראל, השנייה היא מלחמתו של משטר אסד בסוריה לשוב ולשלוט בכל רחבי המדינה, והשלישית היא מלחמתו של אש"ף על עצם קיומו.

על המלחמה הראשונה, זו של איראן, נכתב רבות, ובימים אלו מתפרסם שישראל תקפה בסוריה כמאתיים פעמים מאז תחילת 2017, בעיקר מטרות הקשורות עם איראן. כאן רק נדגיש שתי נקודות: א. ישראל נלחמת מהאוויר נגד קואליציית איראן-סוריה-חיזבאללה מזה מספר שנים, כאשר מנגד, הצד השני כמעט ואיננו מגיב. הסיבות לתגובה המינורית של הקואליציה הן רבות: המלחמה הפנימית בסוריה, היתרון הטכנולוגי הישראלי, חשש הקואליציה מהידרדרות למלחמה עם ישראל במצב של נחיתות, והמצב הפנימי – הכלכלי והשלטוני – באיראן.

ב. תחושתי הברורה היא שלא רחוק היום שקואליציה זו תבקש לנקום על המתקפות הישראליות באופן מפתיע ומכאיב, ועל ישראל להיות מוכנה לתגובה של איראן-סוריה-חיזבאללה בזמן ובמקום שבהם ישראל לא תהיה מוכנה. השערה פראית שלי היא יום שלישי, 11 בספטמבר, היום השני של ראש השנה בשבוע הבא. למה? בגלל שזה יום ההולדת של בשאר אסד, וקציני הצבא שלו רוצים להעניק לו מתנת יום הולדת. נשמע הזוי? בכלל לא!! מלחמת יום הכיפורים פרצה ב-6 באוקטובר 1973, לא בגלל שזה היה יום הכיפורים אצלנו אלא בגלל שזה היה יום ההולדת של חאפז אלאסד, וקציניו רצו לתת לו מתנת יום הולדת בדמות רמת הגולן, שאותה הוא הפסיד במלחמת ששת הימים, יוני 1967, כאשר כיהן כמפקד חיל האוויר ושר הביטחון של סוריה. כאמור, זו השערה פראית, ו"אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כ"ח, י"ד).

להערכתי, איראן עומדת בפני קריסה כלכלית בשל הסנקציות האמריקניות המשתקות אל הכלכלה האיראנית, ואפילו חברות יפניות מצמצמות באופן כמעט מלא את פעילותן באיראן. המרחק מקריסה כלכלית לקריסה שלטונית קצר מאוד, ולבי אומר לי שכל אחד מראשי השלטון באיראן כבר מתכנן את דרך הבריחה שלו מאיראן ואת המקלט במדינה אחרת שאליו הוא יימלט ביום שמיליוני ההמונים הרעבים, המובטלים, המדוכאים והמושפלים יפרצו לרחובות ויחפשו עם סכינים בידיהם את צוואריהם של בכירי השלטון. במצב זה יוחזרו חיילי איראן מסוריה, מתימן ומעיראק כדי להגן על השלטון וראשיו. במצב כזה ממילא הצבא האיראני בסוריה, בתימן ובעיראק ייקרא לשוב למולדת כדי להגן על המשטר וראשיו, ולמזרח התיכון תהיה שמחה וצהלה.

מלחמת אדליב

המתקפה של סוריה, רוסיה, איראן וחיזבאללה על אדליב ופרבריה הולכת ומתקרבת, וההערכות על מספר ההרוגים בקרב האזרחים נע בין אלפים ומאות אלפים, תלוי באופי של ההפצצות הרוסיות ובסוגי הנשק הכימי שהמשטר ישתמש בהם שוב. הרבה נאמר ונכתב על עניין זה בשבוע האחרון, אבל רוב הדוברים – פוליטיקאים ואנליסטים כאחד – התעלמו מגורם אחד חשוב: תורכיה. האם מדינה זו, הנשלטת בידי קבוצה אסלאמיסטית סונית, תעמוד מנגד, כאשר במרחק קילומטרים ספורים מגבולה מתבצע רצח עם במוסלמים סונים? איך יראה ארדוע'אן את פרצופו ברבים, אם יישב בחיבוק ידיים ולא ייחלץ לסייע לאחיו המוסלמים באדליב?

כמובן שהתערבות תורכית צבאית למען הנצורים, המופגזים והמופצצים באדליב תסבך את ארדוע'אן עם פוטין, ולכן ייתכן שמה שארדוע'אן יעשה זה לפתוח מסדרון בטוח מאדליב לתורכיה, כדי שדרכו יוכל להימלט מהעיר הנצורה כל מי שאינו רוצה להיהרג בה. סביר להניח שהרוסים, ואפילו בשאר אלאסד, יסכימו להסדר כזה, גם אם בשתיקה, שכן הוא יאפשר להם להימנע מרצח המונים, יוכיח שבשאר הוא בעל הבית על כל שטח המדינה (לא שכחנו את האמריקנים, האיראנים והכורדים, שהשתלטו על שטחים בסוריה), ויקדם את רעיון הטיהור האתני של הסונים כדי להחליף אותם בשיעים שאיראן תביא מעיראק, מאיראן ומאפגניסטן.

מלחמת רמאללה

מלחמה זו מסמלת את חרחורי הגסיסה של הרעיון להקים מדינה פלסטינית, אחרי שהתברר שכמה גורמים חברו יחדיו כדי לחסל אותו. הגורם הראשון הוא תנועת חמאס, שבחודש יוני 2007 פירקה את הרשות הפלסטינית לשני חלקים – הרצועה ויהודה ושומרון – ואינה מוכנה לוותר על הנכסים החשובים ביותר שלה, הנשק והמנהרות, לטובת מי שנחשד בשיתוף פעולה מודיעיני ובטחוני עם ישראל.

בשבוע שעבר תיארנו את הדם הרע הזורם בין שני הארגונים, אש"ף וחמאס, ובמהלך השבוע האחרון נעשה הדם הזה רע, שחור וסמיך יותר מבעבר.

אלא שבתקופה האחרונה הצטרפה גם ארה"ב לגורמים הריאליסטים המבינים שמדינה פלסטינית עלולה להיות עוד מדינת חמאס, הפעם ביהודה ושומרון, באמצעות בחירות "דמוקרטיות" כמו אלו שהעניקו לחמאס את רוב המועצה המחוקקת הפלסטינית בינואר 2006, או באמצעות השתלטות אלימה כפי שקרה בעזה ביוני 2007. הממשל האמריקני החליט להפסיק ולהנשים את הרעיון הפלסטיני שהתבסס על שתי נקודות עיקריות:

עקירת הלב היהודי באמצעות השתלטות פלסטינית-ערבית-אסלאמית על ירושלים והוצאתה מישראל.

הצפת ישראל במיליוני "פליטים" ערבים שמעמדם יישמר עד אז באמצעות אונרו"א הפועלת בכסף אמריקני ואחר.

טראמפ הבין את מה שישראל הבינה מזמן, והחליט לפוצץ את שני בלוני התבערה הללו. הוא הכיר בירושלים כבירת ישראל והעביר אליה את השגרירות, והחליט שאין טעם להמשיך ולממן את בעיית הפליטים שהערבים כפו על העולם להנציח אותה כבר שבעים שנה.

מחמוד עבאס מבין את עומק הפגיעה בנרטיב השקרי של אש"ף, שעליו הוא בנה את עתידו של "העם הפלסטיני" שאש"ף המציא, כי הוא מבין שללא עקירת ירושלים מישראל וללא הנצחת בעיית הפליטים לא נשארה לו שום תחמושת בנשק הריק שהוא מחזיק בו. ריקון הנרטיב הפלסטיני מתכנו העלה מחדש רעיונות אחרים במקום המדינה הפלסטינית, וזה מה שראינו בשבוע האחרון, איך שרעיון האופציה של פדרציה או קונפדרציה בין "פלסטין" וירדן יצא מהקבר, למרות שכולם יודעים שלמלך ירדן אין שום עניין בשידוך עם אש"ף, ארגון שפגע בירדן בעבר וחייב את המלך חוסיין להילחם בו מלחמת חורמה בספטמבר 1970.

במצב זה, שאש"ף ועבאס מוצאים את עצמם בתוך חורבה של בניין הקלפים שהם בנו, אין הם רואים שום טעם בלדבר עם הממשל האמריקני, עם ממשלת ישראל ואפילו עם חמאס, ארגון שהצליח להקים מדינה אסלאמית כבר לפני 11 שנים. ומכיוון שרבים באש"ף מבינים את המצב לאשורו, חוזרת תופעת המיליציות החמושות הידועה ומוכרת בכל רחבי העולם הערבי: כשאינך מצליח לשכנע את האחר באמצעות משא ומתן, אתה "משכנע אותו" באמצעות הקלאצ'ניקוב.

על פי הדיווחים מהשבועות האחרונים החלו פוליטיקאים פלסטינים בולטים - ג'בריל רג'וב, מחמוד אלעלול, תופיק טיראווי ומאג'ד פרג' – לאסוף נשק, תחמושת ולוחמים, כדי להקים מיליציות חמושות שתאפשרנה לכל אחד מהם להשתלט על הרחוב ועל מוסדות הרשות בהגיע מחמוד עבאס אל סוף דרכו. כך מתברר שכל הדיבורים על "עם פלסטיני" לא היו אלא חלום של כמה פוליטיקאים ואקדמאים, ישראלים ואחרים, שאינם מבינים דבר וחצי דבר באופן שבו דברים מתנהלים במזרח התיכון, וציירו בדמיונם "מזרח תיכון חדש" הפועל ומתפקד כמו ישראל או אירופה.

מתברר שהציבור הערבי המתגורר ממערב לירדן איננו שונה באופן בסיסי מציבורים ערביים אחרים החיים ברחבי המזרח התיכון: הנטייה לפלגנות, אי נטילת אחריות לכישלונות, הטלת האשמה על האחר, התחפרות בעמדות והיעדר גמישות מחשבתית ופוליטית, הנטייה להכריז על הצד האחר כ"בוגד" או "כופר", הנטייה לאחוז בנשק בכל פעם שמשא ומתן נתקע – כל אלו מאפיינים הן את תרבות המזרח התיכון והן את אופי ההתנהלות של הציבורים הערבים המתגוררים ממערב לירדן.

חשוב לציין שברשות הפלסטינית יש כמה ארגוני ביטחון, שגם הם יצורפו למיליציות, קרוב לוודאי לאלו של מאג'ד פרג', ראש הזרוע הביטחונית של הרשות. מולם יעמדו המיליציות האחרות כולל זו שחמאס מקים בחשאי, מבלי שאף אחד יודע ומכיר.

כדי למנוע אפשרות של הידרדרות לאלימות, שישראל תואשם בה גם אם לא יהיה לה שום חלק בה, על ישראל לנקוט כמה צעדים מקדימים:

הראשון והחשוב ביותר הוא לפרק את הרשות הפלסטינית באמצעות ייבוש מקורותיה הכספיים, ולהעביר את סמכויות השליטה לראשי המשפחות בכל עיר ועיר. הצעד השני, החשוב לא פחות הוא החרמת הנשק מידי ארגוני הביטחון של הרשות, ארגונים שנשקם יופנה נגד המיליציות האחרות ונגד צהל שייחשד כמשתף פעולה עם המיליציות האחרות.

הצעד השלישי הוא לתפוס את כל פעילי חמאס, הג'יהאד האסלאמי, חזב אלתחריר, החזית העממית, החזית הדמוקרטית, דאע"ש וכל פעילי הארגונים האחרים והאידיאולוגיות הזרות שהתנחלו בלבבות של כמה אנשים, כדי להשאיר את השטח נקי מאידיאולוגיה ג'יהאדיסטית או לאומית, ששתיהן חרטו על דגליהן את השמדת מדינת ישראל בכל דרך אפשרית.

הצעד הרביעי – הקמת אמירויות בערי יהודה ושומרון הערביות, כפי שכתב נו מעל בימה מכובדת זו בעבר.

שנה טובה לכל בית ישראל.