למה אנחנו שמחים?

אם יש משהו שמאיים עלינו ערב ראש השנה תשע"ט זה אנחנו. טורה של סיון רהב-מאיר מתוך "ידיעות אחרונות"

סיוון רהב מאיר , כ"ח באלול תשע"ח

סיון רהב-מאיר
סיון רהב-מאיר
צילום: ללא קרדיט

1. ערב ראש השנה, פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיקה נתון מדהים: 89% מהישראלים מרוצים מהחיים כאן.

המספר הזה הבליח לרגע לראש הכותרות, ואז נעלם לטובת דיווחים על עוד שערוריות ומחדלים. אז הלכתי למסמך המלא של הלמ"ס, כדי לנסות ולהבין קצת יותר. שווה להתעכב על מספרי חיינו.

בקרב גברים ונשים הנתון זהה, אנחנו מאושרים באותה מידה. בקרב הצעירים, בני 20-44, הנתון אפילו גבוה יותר (90.3% אחוזי אושר). נבדקה גם רמת שביעות הרצון ממקום המגורים (83.9% מרוצים), וגם רמת שביעות הרצון מהעבודה (גברים 87.9%, נשים 90%9). אנחנו שומעים המון על משברי הדיור והתעסוקה, אבל הנתונים הם בסופו של דבר חיוביים מאוד. האבטלה בשפל, וכך מספר היורדים מהארץ.

7,460 כותרים יצאו כאן השנה. זה אומר שבכל יום יוצאים פה לאור למעלה מ-20 ספרים. אשכרה עם הספר. זה מעיד על חברה עם אוצרות רוח, עם חיבור למשמעות, עם אהבת המילה הכתובה וגם עם זמן פנוי.

אנחנו גם פנינה תיירותית: השנה הגיעו לישראל 3.9 מיליון תיירים, וזה שיא של כל הזמנים ועלייה של כמעט מיליון תיירים מהשנה החולפת. ההוצאות של תיירים מחו"ל בישראל עמדו השנה על 20.9 מיליארד ש"ח, כן ירבו. אגב, גם מספר הטיסות שלנו לחו"ל הגיע לשיא: 7.6 ישראלים יצאו לחו"ל השנה, כמיליון יותר מאשר בשנה שעברה.

והנה עוד מספר: בישראל 8.9 מיליון אזרחים, 2.6 מיליון מתוכם התחילו בימים אלה את שנת הלימודים, ובקרוב יצטרפו אליהם עוד 260 אלף סטודנטים. כשליש מהאוכלוסייה שלנו משכיל וקונה דעת.

אנחנו אומה לומדת, וגם אומה יולדת. על פי הנתונים החדשים, שיעור הלידות הכולל בישראל הוא 3.11, והוא הגבוה ביותר במדינות ה-OECD. בעוד אומות אחרות נאבקות בשיעור הילודה הצונח ובמגמות הצטמקות מדאיגות של האוכלוסייה, בישראל בוחרים בחיים. זה לא עניין של סטטיסטיקה, אלא של תפיסת עולם, של אמונה בעתיד. אולי אפילו יותר מ-89% האחוזים שבעי הרצון, נתוני הילודה האלה הם ההצהרה הכי אופטימית שיש.

2. ועכשיו תרשו לי לסדוק את האופטימיות הזו. אם יש משהו שמאיים עלינו ערב ראש השנה תשע"ט זה אנחנו. לא הנתונים הכלכליים והמדדים, אלא השיח, הפוסטים, התרבות, האלימות המילולית והפיזית. כמעט כל כניסה לפיד ברשתות החברתיות משקפת לאחרונה את תחושת ההתבהמות הכללית הזו.

יש ביטוי נפלא ומדויק באנגלית – "וואטאבאוטיזם, Whataboutism. הוא מבוסס על המילים "וואט אבאוט". משתמשים בו כדי לתאר מצב שבו אומרים משהו על מישהו, אבל הוא הודף בחזרה: וואט אבאוט יו? כלומר, מה איתך? הוא לא מתייחס לעצם הטיעון, אלא מעביר את הכדור מייד למגרש של השני, בטענה שהוא צבוע וגרוע יותר. אי אפשר לנהל ככה שום דיון, כמובן. אולי צריך לתרגם את המילה הזו לעברית, כדי לשים לב כמה היא מנהלת אותנו.

זה קרה לי השבוע כמה פעמים, בכמה פורומים. ניסיתי להגיד משהו על האלימות המביכה בישיבת פונוביז' – אבל אישה חרדית התריסה מולי: ומה עם האלימות אצל החילונים? אמרתי שהסרטון החדש של אביגדור ליברמן לשנה החדשה הוא תוקפני וחסר טעם – אבל מיד נשלחתי להשוות אותו להתבטאויות-קצה של פוליטיקאים במפלגות אחרות.

הנה, רק השבוע התראיין גבי רוטר, מנכ"ל קסטרו, על הפרסומת החדשה של החברה שנפסלה לשידור. כשהתבקש להגיב לטענות שהפרסומת מחפיצה ואלימה, הציג וואטבאוטיזם במיטבו: "העובדה היא שהצעירים הצביעו ברגליים ואי אפשר להשיג את השמלה בחנויות. כשאתה רואה תוכניות טלוויזיה ורואה חדשות וכל יתר השידורים מסביב, הם הרבה יותר אלימים. לעומת האלימות בחדשות, אין ספק שהפרסומת הזו ממש לא אלימה. אני ממליץ להורים לראות את האלימות במשחק הווידאו פורטנייט".

המנגנון פשוט: אתה בא ואומר למישהו משהו על בעיה X, והוא תוקף ומתגונן ושולף את בעיה Y. תסתכלו על השיח שלנו בכל המישורים ותראו את הפינג-פונג הזה: בין ימין לשמאל, דתיים וחילונים, יהודים וערבים וסתם שני ארסים שרבים ברחוב. "אבל אתה", כתפיסת עולם.

אנחנו בפתח עשרת ימי תשובה. ההגדרה העמוקה של חזרה בתשובה היא לקיחת אחריות על המעשים שלך. לא להאשים את כל העולם (ויש תמיד במה להאשים אותו), אלא לפנות כלפי עצמך, לנקוש על הלב שלך, לחפש איפה אתה לא בסדר.

3. עכשיו למילים שכבר הודפסו פעם. טקסט שכתב אורי אליצור ז"ל לפתיחת שנת הלימודים תשנ"ט, 1999. הילדים שעלו אז לכיתה א' כבר בני 25, אבל הדברים אקטואליים אפילו יותר: "בני השלוש הלכו לגן ביום רביעי לשעתיים, וביום חמישי עד אחת-עשרה. שלא יהיה להם קשה להתרגל להיות חמש שעות ביום. ההורים השתגעו מהצורך הבלתי צפוי להיעדר עוד יומיים מהעבודה אחרי כל הקומבינות הבלתי אפשריות שהיו מנת חלקן בחופש הגדול, אבל העיקר הרי שלילד לא יהיה קשה. לכיתה א' הוסיפו פינות משחקים, שלא יהיה לילד קשה בבת-אחת ללמוד ארבע שעות.

"ואני לוקח אוויר ומעז, לכבוד פתיחת שנת החינוך, לשאול את השאלות הכי אסורות: למה שלא יהיה להם קשה? איזה רע יקרה אם יהיה עליהם עומס? מי המציא את הרעיון שהעולם יהיה טוב יותר ככל שלילדים יהיו יותר זכויות ופחות חובות? חינוך פירושו הכשרה הדרגתית לקראת תפקוד מלא בעולם. לכן, אם המערכת (גם הבית וגם בית הספר) בנויה כך שהעיקר הוא שהילדים יהיו מאושרים ולא יהיה להם קשה, היא איננה מערכת חינוך. כי אדם בוגר ומתפקד קודם עובד ורק אחר כך מקבל משכורת.

קודם מבשלים, אחר כך אוכלים. קודם חובות, אחר כך זכויות. לא להיפך. אנחנו מבינים שאדם בוגר יהיה מושחת ואנטי-חברתי אם יחשוב שהוא מרכז החברה וכל יתר חלקיה נועדו רק לשרת אותו ולהנעים את חייו. אבל את הילד שלנו אנחנו מרגילים (כלומר מחנכים) בדיוק לשחיתות הזאת. הכיף שלו קודם לכל, ואם עומדת ברירה בין קצת קשה לילד ובין קשה מאוד לאמו, רק 'אימא רעה' תבחר באפשרות שבה יהיה קשה לילד. נדמה לי שאחרי שנת הלימודים הרעה שעברה עלינו בתשנ"ט, צריך להודות לא רק בזה שבלי סמכות ובלי דרישות הילדים לא מתחנכים, אלא שהם גם לא באמת מאושרים ולא באמת חופשיים. שנה טובה".