1.
זו הייתה שנה מדהימה לישראל, זו הייתה שנה עגומה לישראל. והכול, כמובן, קשור בראש הממשלה. הלכתי אל הארכיון לעבור על כותרות השנה, וגיליתי שאולי בעצם יש פה ביבי של חו"ל וביבי של הארץ. ממש ד"ר בנימין ומיסטר נתניהו.
בחוץ, מצבנו מעולם לא היה טוב יותר. עוצמה, בריתות, הכרה, פריחה בין-לאומית. המשוואה שלפיה רק מסירת שטחים תביא להתקדמות מדינית וכלכלית הופרכה שוב ושוב:
היחסים עם הממשל בארצות הברית ממשיכים לשבור שיאים חיוביים. טראמפ מקבל עוד ועוד החלטות נחושות ונחרצות למען האינטרסים הצודקים של ישראל ונגד הזיוף הפלסטיני. הנה רק מדגם מהשנה האחרונה: מהלכים תקיפים נגד אונר"א, אי הכרה במספר ה"פליטים" הפלסטינים, ניקי היילי ומלחמתה בצביעות באו"ם, הפרישה מההסכם עם איראן, העברת השגרירות לירושלים, סגירת שגרירות אש"ף בוושינגטון, יציאה נגד בית הדין הבין-לאומי בהאג, החמרת המדיניות נגד פעילות BDS בקמפוסים באמריקה ועוד. תוסיפו לכך את היחסים הקרובים בין נתניהו לרוסיה, ואת התמונות המרגשות שלו השנה מוביל יחד עם פוטין את המצעד ביום הניצחון על גרמניה הנאצית, לצלילי "התקווה".
ויש עוד: בקדנציה הזו נתניהו ערך ביקורים מוצלחים מאוד בהודו, בסין, באפריקה, באוסטרליה, בהונגריה (ועידת פסגה עם מנהיגי פולין, צ'כיה וסלובקיה), באמריקה הלטינית, בקפריסין (פסגה משולשת עם מנהיג יוון), ורק לאחרונה בליטא (פסגה עם מנהיגי המדיניות הבלטיות). לא מדובר רק על קידום האינטרסים המסחריים והמדיניים. עבור חלק גדול מהמנהיגים האלה ישראל היא מקור להשראה, היא פלא היסטורי, והם אומרים זאת במילים חמות.
אבל אז חוזרים מאוויר הפסגות לארץ. אל קואליציה שמדיי בטוחה בעצמה, אל פוסטים של חברי ממשלה שלפעמים נדמה שעבורם "שמאלני" ו"ערבי" זו קללה, אל שסעים וסכסוכים פנימיים ומיותרים כל כך שחווינו השנה. קחו למשל את סאגת התאגיד הבלתי נגמרת. את המבוכה סביב טקס חגיגות ה-70. את הזיגזוג סביב מתווה המסתננים. את חוק הלאום שאמור היה לעבור בקונצנזוס רחב, לא כאצבע בעין. יש עוד דוגמאות רבות לכבוד וליקר מעבר לים, ולקטנוניות המפולגת כאן בבית. הלוואי שבשנה הקרובה שאר הרוח, הקונצנזוס והממלכתיות לא יישארו מאחור בנתב"ג.
2.
יש מעשיות חסידיות על צדיקים ששמרו על יום כיפור במסירות נפש. לקראת יום כיפור הזה, זכיתי לשמוע מעשייה מודרנית כזו. אבל הפעם לא כי מישהו רודף אותנו מבחוץ, אלא מבחירה חופשית. צלצלתי השבוע לדן קרמר, חבר נבחרת ישראל ברכיבה על סוסים. הוא גר עם אשתו ושלושת ילדיו בבלגיה, שם הוא מתאמן. העדכון האחרון בדף של הוועד האולימפי בישראל עוסק בו – קרמר ניצח בתחרות חשובה בספרד, כחלק מהכנות נבחרת ישראל לאליפות העולם באמריקה. וכך הוא מספר:
"אני בספורט הזה מגיל שבע. גדלתי במושב היוגב בעמק יזרעאל, למשפחה מושבניקית חילונית. סבתא שלי היא הבת של הרב ישראל דב אודסר, שמפורסם בחסידות ברסלב, אבל הבית לא היה דתי. לפני הגיוס ניצחתי באליפות ישראל ברכיבה וקיבלתי אפשרות להיות ספורטאי מצטיין בצבא.
אבא שלי היה ביחידת עילית ושני האחים שלי יוצאי סיירות, אבל הם אמרו לי: למרות שאתה מבית של לוחמים, תהיה ספורטאי מצטיין ותגיע לאולימפיאדה, גם זה חשוב. אבל עשיתי יום סיירות, עברתי גיבוש, והחלטתי לשים את הספורט בצד וללכת ליחידה מובחרת. כל הצבא לא נגעתי בסוסים, אבל אז נפצעתי ברגל. חלק מהפיזיותרפיה היה לשוב ולרכוב. חזרתי לזה בצורה אינטנסיבית, באופן מקצועי, כשהחלום הוא להגיע לפסגה. הייתי באליפות אירופה, והגעתי לדירוג המתאים לאליפות העולם.
התחלנו לבנות תוכנית אימונים כדי להגיע מוכן לקראת האירוע, בספטמבר. פתחתי יומן, ומתברר שאליפות העולם תתקיים בקרוליינה שבארצות הברית ביום כיפור. מייד שלחתי מייל להתאחדות הרכיבה, לראות איך פותרים את זה, אבל אף אחד לא ראה את זה כמוני. הסברתי שוב ושוב בתכתובת ארוכה שאני לא מבית דתי, אבל יש יום קדוש אחד בשנה, ואנחנו לא צריכים לעלות ביום הזה עם דגל ישראל להתחרות. זה לא מתאים. זה יום שבו הכל עוצר, יום שאני לא מתעסק בו במה שאנשים עושים בבית הפרטי שלהם – אבל אני לא מוכן להופיע בו כנציג רשמי של מדינת ישראל. הפעלתי לחץ, אבל לשווא.
הייתה כמעט שנה כדי לפעול, וכלום לא נעשה. רק לפני כמה שבועות התחילו להתעורר. בכירים בענף אמרו לי להתחרות 'מתחת לרדאר', או להתחרות על הבוקר כדי שהצום לא ייפגע בתפקוד. תביני, אני הצבר היחיד בנבחרת. שאר החברים הם מתאזרחים, ואולי לכן הם לא ערים למשמעות של יום כיפור במדינת ישראל. בכל אופן, נאלצתי להודיע שאם מדינת ישראל לא מבקשת דחייה רשמית – אני מוותר. זה לא היה קשה, כי לא הייתה פה שאלה האם להתחרות או לא להתחרות ביום כיפור. מה שהיה קשה זה לראות שאין גיבוי, לראות את הפספוס.
"אני מקבל אין-ספור תגובות תומכות בארץ ובעולם בימים האחרונים. אנשים מבינים שזה ערך יהודי מינימלי ובסיסי. אני עדיין מקווה להגיע לאולימפיאדה הבאה, וזה אפשרי למרות אי ההשתתפות. כבר שנים אני עושה הכול כדי להצליח בספורט, אבל עכשיו גם הלב מדבר. יש פה משהו יותר גדול מספורט. אני רוצה להעביר משהו לילדים שלי, וגם בכלל לילדים בארץ שרוצים להצטיין בספורט. לא בכל מחיר. הנבחרת הישראלית כבר בקרוליינה, אבל ביום כיפור אני והמשפחה נשארים בבלגיה. אנחנו והסוסים".