סליחה בשקל  
סליחה בשקל

פתאום באמצע שיעור בכיתה ו' מלפני כמה שנים, אני קולט תלמיד אחד שלי צועק בזעם לעבר חברו:

"די כבר, יחתיכת ילד נודניק. מה הפלא שאין לך חברים? חוץ מזה תראה איך שאתה נראה".

כל הכיתה עצרה את נשמתה. גם אני. התלמיד הפגוע זרק הכול ורץ מהכיתה.

עצרתי את השיעור ואמרתי לתלמיד הפוגע: "שתבין, שהדברים שאמרת עכשיו, זה כמו שכאילו לקחת סכין ודקרת אותו בלב. ואם לא הייתי זהיר כל כך הייתי אפילו מוריד את המילה כאילו. עכשיו צא לי מהכיתה ונדבר בהפסקה".

אחרי שהסברתי לו בהפסקה על כך שככל הנראה הרעל ששלח לעברו ייצרב לתלמיד הפגוע בלב וילך איתו עד יומו האחרון ושמדובר ברצח אופי לכל דבר ועניין, נראה שהוא הפנים את גודל ההרס שהוא עשה בהשתלחות הזו.

היינו כמה ימים לפני יום כיפור והוספתי:

"תאמין לי שאתה לא רוצה להגיע ככה ליום כיפור, עם חבר שמקפיד עליך בצורה כזו ו'עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו".

הוא הסתכל עליי ואמר לי:

"לא רוצה לבקש ממנו סליחה בגלל יום כיפור. אני אבקש ממנו סליחה כי אני מרגיש גרוע עם עצמי ולכן אני אעשה את זה אחרי יום כיפור"

הקשבתי להיגיון המסוים שדבריו ושאלתי אותו בכל זאת:

"ועד אז אתה מתכוון להסתובב ביום כיפור עם התחושה הקשה הזו שפגעת במישהו? לא עדיף לך פשוט לסיים עם זה וזהו?".

ואז הוא הסתכל עליי במבט מוזר כזה ושאל:

"מה זה לסיים עם זה וזהו? כמעט הרגתי את הבן אדם. איך אני יכול לסיים עם זה וזהו?".

הסתכלתי עליו ושתקתי. לא הבנתי מאיפה הגיעה הבגרות הזו.

ואחרי שהוא יצא מהשיחה איתי, הוא ניגש לחבר הפגוע ואמר לו:

"שתדע לך שאני ממש מצטער אבל אני אדבר איתך אחרי יום כיפור כדי שתאמין לי שאני באמת מצטער ואני הולך להסתובב עכשיו עם תחושה קשה בבטן, כמו התחושה שגרמתי לך".

ועד עכשיו בכל פעם שאני נזכר במקרה הזה לפני יום כיפור אני חושב על כל האנשים שמבקשים סליחה באותה קלות שמכניסים מטבע למכונת ההפתעות ומצפים להגריל מחילה.