לוחם, חבר, חסיד

ישועה מצץ מן הסיגריה שבידו ושאל אותי: יואל, אתה זוכר שפעם הסעתי אותך טרמפ ביום חורפי בג'יפ שלי מכוכב השחר לעפרה?

פרופסור יואל אליצור , ח' בתשרי תשע"ט

חדשות אורח
חדשות אורח
צילום: iStock

את ישועה בן שושן היכרתי בשנת תשכ"ט (1969). הייתי חייל צעיר ביחידה די טובה שנקראה 'סיירת הנח"ל' ושכנה במחנה פארן שבגבול הערבה. לצידנו ישבה פלוגה של 'שקד', יחידה מובחרת – ה'פיבוריט' של אריק שרון אלוף פיקוד הדרום עטור הגבורה, שרובה קיבוצניקים, ומפה לאוזן סופרו אגדות על מפקדה הקודם המיסתורי הבדואי 'עמוס ירקוני' ועל מפקדה הנוכחי פואד בן אליעזר ובמיוחד על סגנו הנערץ אמציה חן המכונה 'פצי'.

אנחנו בדרך כלל עשינו סיורים ומארבים 'רגילים' ואילו הם היו חיות שטח שיצאו בלילות למשימות סודיות. כך בכל אופן היתה תחושתנו (המפגש הזה והתחושה הזאת גרמו לי לעשות מאמצים וגם להצליח, לעבור אחר כך מנח"ל מוצנח לשקד). לפעמים יצאנו למשימות ומרדפים יחד איתם.

ואז התוודעתי לישועה. חייל ותיק ב'שקד', בחור שבניגוד למראהו הצנום היה בעל כושר ומוטיבציה אדירים וביחוד בעל כחות רוחניים בלתי רגילים. ב'שקד' הדת היתה מחוץ לתחום. המטבח לא היה כשר, ועל האש בושלו לעתים דורבנים ושאר חיות שהובאו מהשטח. ישועה לא ניסה להילחם במציאות הזאת ובתופעות האלה. הוא עצמו נזהר מאד בכשרות ובמשך כל השרות אכל ממנות הקרב בכלים משלו, אבל הביא את דבר ה' אל תוך 'שקד' בהתעלמות מוחלטת מסולם הערכים של חבריו ליחידה.

בכל הזדמנות היה בלי להתבלבל עולה על איזה סלע או על קומנדקר ומרביץ בחבריו דבר תורה קצר. לסיור שיצא בליל שבת הוא בא בבגדי אל"ף ולפני היציאה קידש בקול ובנעימה, דרש שלוש דקות בדברי תורה ומוטיבציה ואיש לא העז להפריע לו, חילק לחברים 'מצופים' וממתקים – ואז יצא עם כולם לסיור. ישועה היה איש אלוקים ממש. שום דבר שנוגע אליו באופן אישי לא עניין אותו, לא חופשות ולא תנאים אישיים, גם לא סמלים של מעמד כמו זכויות ה'ותיקים' או הקלשניקוב שבו התהדרו רוב חיילי שקד דאז. לישועה היה בראש רק הקדוש ברוך הוא. באופן מפתיע הוא הפך בשקד לסוג של קמיע שכל המפקדים רצו שיהיה איתם.

האומץ הזה הרשים אותי. ההתמודדות שלי ושל חבריי כחיילים דתיים בצבא היתה להשתדל שלא להיסחף בזרם, להצליח לשמור כשרות, שבת ותפילה. בשלבים מסויימים במהלך השרות המסגרת של גרעין נח"ל של בני עקיבא סייעה בכך, אבל לא תמיד היינו יחד, וכמדומה שפחות הצלחנו בעניין קדושת המחנה וזהירות מניבול פה והתעניינות לא ראויה בבנות. הוא היה בליגה אחרת.

במלחמת יום הכיפורים היה ישועה לוחם מצטיין ב'כח פצי', שאותו הקים פצי יש מאין ויצא למשימות מיוחדות בדרום. ישועה סיפר לי שבהסתערות על מוצב מצרי הוא ירה בתעלות לפי הקצב של השיר הנפוץ אז "ענני,ענני במרחבי-ה".

אל הפן הקבלי שהתפתח אצלו אחר כך, לא התחברתי. להערכתי צד זה שבאישיותו הוא שהביא אותו אל 'המחתרת היהודית'. בתקופת משפט 'המחתרת היהודית' שחבריה היו שכניי ומיטב חבריי, לרבות ישועה שהיה אז קצין הגמ"ר באזור בנימין, חשתי מידה של הזדהות עם אותם חברים שפעלו בהיבט הבטחוני נגד ראשי הערים הערביות שהיו מנהיגי טרור לכל דבר ושפגעו בערבים לשם יצירת הרתעה ונקמה בימים של פיגועים קשים. באחד מאותם ימים באתי לראות ולשמוע ולפגוש את החברים באולם בית המשפט. בהפסקה בין הדיונים התאפשר לנו לשוחח בשקט.

ישועה מצץ מן הסיגריה שבידו ושאל אותי: יואל, אתה זוכר שפעם הסעתי אותך טרמפ ביום חורפי בג'יפ שלי מכוכב השחר לעפרה? עניתי: זוכר. – אתה זוכר על מה דיברנו? חשבתי רגע: לא אני לא יכול לזכור. ובכן,אומר ישועה, אזכיר לך. דיברנו אז על הר הבית ... ו – אז נפסלת...

אזכור תמיד בהערצה את ישועה איש האלוקים, הלוחם, החבר, החסיד.